הלכות תלמוד תורה פרק ז

הלכה א

חכם זקן בחכמה וכן נשיא או אב בית דין שסרח  אין מנדין אותו בפרהסיא לעולם, אלא אם כן עשה כירבעם בן נבט וחביריו. אבל כשחטא שאר חטאות, מלקין אותו בצנעה, שנאמר: וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה, אע"פ שכשל כסהו כלילה, ואומרים לו: הכבד ושב בביתך. וכן כל תלמיד חכם שנתחייב נידוי אסור לבית דין לקפוץ ולנדותו במהרה, אלא בורחין מדבר זה ונשמטין ממנו, וחסידי החכמים היו משתבחים שלא נמנו מעולם לנדות תלמיד חכם, אף על פי שנמנין להלקותו אם נתחייב מלקות, ואפילו מכת מרדות נמנין עליו להכותו.

הלכה ב

וכיצד הוא הנידוי?

אומר פלוני יהא בשמתא! ואם נידוהו בפניו, אומרים לו: פלוני זה בשמתא! והחרם  אומר לו: פלוני מוחרם! וארור בו – אלה, בו – שבועה, בו  נידוי.

הלכה ג

וכיצד מתירין הנידוי או החרם?

אומרים לו: שרוי לך ומחול לך! ואם התירוהו שלא בפניו, אומרים לו: פלוני  שרוי לו ומחול לו.

הלכה ד

מהו המנהג שינהוג המנודה בעצמו ושנוהגין עמו?

מנודה אסור לספר ולכבס כאבל כל ימי נידויו, ואין מזמנין עליו, ולא כוללין אותו בעשרה לכל דבר שצריך עשרה, ולא יושבין עמו בארבע אמות, אבל שונה הוא לאחרים ושונין לו, ונשכר ושוכר, ואם מת בנידוי  בית דין שולחין ומניחין אבן על ארונו, כלומר שהן רוגמין אותו, לפי שהוא מובדל מן הציבור, ואין צריך לומר  שאין מספידין אותו ואין מלוין את מטתו.

הלכה ה

יותר עליו המוחרם, שאינו שונה לאחרים ואין שונין לו, אבל שונה הוא לעצמו שלא ישכח תלמודו, ואינו נשכר ואין נשכרין לו, ואין נושאין ונותנין עמו, ואין מתעסקין עמו אלא מעט עסק כדי פרנסתו.

הלכה ו

מי שישב בנידוי שלשים יום ולא בקש להתירו  מנדין אותו שניה ישב שלשים יום אחרים ולא בקש להתירו  מחרימין אותו.

הלכה ז

בכמה מתירין הנידוי או החרם? בשלשה אפילו הדיוטות, ויחיד מומחה מתיר הנידוי או החרם לבדו. ויש לתלמיד להתיר הנידוי או החרם ואפילו במקום הרב.

[השגת הראב”ד]: בכמה מתירין הנידוי וכו'

אמר אברהם: זה אינו כן אלא כחשבון המנדין כך צורך המתירין וכחשיבותן ואפשר כל זה כשירצו להתירו תוך זמן הנדר אבל כשישלים הזמן כל שלשה או יחיד מומחה מתירים לו א"נ כשנידהו יחיד ואפילו אינו מומחה על דבר עבירה וכשישלם לו הזמן מתירים לו כל שלשה או יחיד מומחה אבל נידוהו רבים צריכין רבים כמותם להתירו.

הלכה ט

שלשה שנידו והלכו להן וחזר זה מדבר שנידהו בגללו  באין שלשה אחרים ומתירין לו.

הלכה י

מי שלא ידע מי שנידהו ילך לו אצל הנשיא ויתיר לו נידויו.

הלכה יא

נידוי על תנאי, אפילו על פי עצמו  צריך הפרה תלמיד חכם שנידה עצמו, ואפילו נידה עצמו על דעת פלוני, ואפילו על דבר שחייב עליו נידוי  הרי זה מיפר לעצמו.

[השגת הראב”ד]: תלמיד חכם שנידה עצמו וכו'

אמר אברהם: זה אינו מחוור אם כן יהודה למה לא התיר לעצמו ועל כל זה קשה לי יעקב למה לא התירו.

הלכה יב

מי שנידוהו בחלום, אפילו ידע מי נידהו צריך עשרה בני אדם ששונין הלכות להתירו מנידויו, ואם לא מצא טורח אחריהם עד פרסה, לא מצא  מתירים לו אפילו עשרה ששונים משנה, לא מצא  מתירין לו עשרה שיודעים לקרות בתורה, לא מצא  מתירין לו אפילו עשרה שאינן יודעין לקרות, לא מצא במקומו עשרה  מתירין לו אפילו שלשה.

הלכה יג

מי שנידוהו בפניו  אין מתירין לו אלא בפניו, נידוהו שלא בפניו  מתירין לו בפניו ושלא בפניו. ואין בין נידוי להפרה כלום, אלא מנדין ומתירין ברגע אחד, כשיחזור המנודה למוטב. ואם ראו בית דין להניח זה בנידוי כמה שנים  מניחין כפי רשעו. וכן אם ראו בית דין להחרים לזה לכתחלה, ולהחרים מי שיאכל עמו ושותה עמו, או מי שיעמוד עמו בארבע אמות  מחרימין כדי לייסרו וכדי לעשות סייג לתורה, עד שלא יפרצו החוטאים. אע"פ שיש רשות לחכם לנדות לכבודו, אינו שבח לתלמיד חכם להנהיג עצמו בדבר זה  אלא מעלים אזניו מדברי עם הארץ ולא ישית לבו להן, כענין שאמר שלמה בחכמתו: גם לכל הדברים אשר ידברו אל תתן לבך. וכן היה דרך חסידים הראשונים: שומעים חרפתם ואינן משיבין, ולא עוד אלא שמוחלים למחרף וסולחים לו. וחכמים גדולים היו משתבחים במעשיהם הנאים ואומרים, שמעולם לא נידו אדם ולא החרימוהו לכבודן  וזו היא דרכם של תלמידי חכמים שראוי לילך בה.

במה דברים אמורים?

כשבזהו או חרפהו בסתר, אבל תלמיד חכם שבזהו או חרפו אדם בפרהסיא  אסור לו למחול על כבודו, ואם מחל – נענש, שזה בזיון תורה, אלא נוקם ונוטר הדבר כנחש, עד שיבקש ממנו מחילה ויסלח לו.