הלכות מלוה ולוה פרק א
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות מלוה ולוה פרק א

הלכות מלוה ולוה  פרק א

הלכה א

מצות עשה להלוות לעניי ישראל, שנאמר: אם כסף תלוה את עמי את העני עמך. יכול רשות?

תלמוד לומר: העבט תעביטנו וגו', ומצוה זו גדולה מן הצדקה אל העני השואל, שזה כבר נצרך לשאול, וזה עדיין לא הגיע למדה זו. והתורה הקפידה על מי שימנע מלהלוות לעני, שנאמר: ורעה עינך באחיך האביון וגו'.

 

הלכה ב

כל הנוגש העני והוא יודע שאין לו מה יחזיר לו, עובר בלא תעשה, שנאמר: לא תהיה לו כנושה. ומצות עשה לנגוש את הגויים ולהצר לו שנאמר: לנכרי תגוש מפי השמועה למדו שזו מצות עשה.

 

הלכה ג

אסור לאדם להראות עצמו לבעל חובו בזמן שיודע שאין לו, אפילו לעבור לפניו שלא יפחידו או יכלימו אע"פ שאינו תובעו, ואין צריך לומר אם תבעו. וכשם שאסור לזה לתבוע כך אסור ללוה לכבוש ממון חברו שבידו ולומר לו: לך ושוב, והוא שיש לו, שנאמר: אל תאמר לרעך לך ושוב. וכן אסור ללוה ליקח הלואה ולהוציאה שלא לצורך ולאבדה עד שלא ימצא בעל חוב מאין יגבה אף על פי שהמלוה עשיר גדול. ועושה זה רשע, הוא שנאמר: לוה רשע ולא ישלם. וצוו חכמים יהי ממון חברך חביב עליך כשלך.

 

הלכה ד

כשיתבע המלוה הלואתו אע"פ שהוא עשיר והלוה דחוק וטרוד במזונות, אין מרחמין בדין, אלא גובין לו חובו עד פרוטה אחרונה מכל מטלטלין שימצאו לו, ואם לא הספיקו המטלטלין גובין לו מן הקרקע אחר שמחרימין על מי שיש לו מטלטלין או מי שידע לו מטלטלין ולא יביאם לבית דין. וגובין מכל קרקע שיש לו אף על פי שהיא משועבדת לכתובת אשתו או לבעל חובו שקדם גובין לזה, ואם יבא הראשון ויטרוף יטרוף. טען הלוה שמטלטלין אלו שבידי אינן שלי אלא פקדון הם בידי או שכורין או שאולין, אין שומעין לו, או יביא ראיה או יגבה מהן בעל חובו.

 

הלכה ה

אין בעל חוב גובה לא מכסות אשתו ובניו של לוה ולא מבגדים צבועים שצבען לשמן אף על פי שעדיין לא לבשו אותן ולא מסנדלים חדשים שלקחן לשמן, אלא הרי אלו שלהן. במה דברים אמורים?

בכלי החול, אבל בגדי שבת והמועד, גובה אותן בעל חוב, ואין צריך לומר אם היו בהן טבעות וכלי זהב או כסף, שהכל לבעל חובו.

 

הלכה ו

היו לו מטלטלין או קרקע והרי עליו שטר חובות לגויים ואמר: הרי כל נכסי משועבדין לגויים, ואם יטלו אותן הישראלים בחובם יאסרו אותי הגויים בחובן ואהיה בשביה, הורו רבותי שאין שומעין לו ויגבו הישראלים, וכשיבאו הגויים ויאסרוהו הרי כל ישראל מצווין לפדותו.

 

הלכה ז

מסדרין לבעל חוב כדרך שמסדרין בערכין. כיצד?

אומר ללוה: הבא כל המטלטין שיש לך ולא תניח אפילו מחט אחת, ונותנין לו מן הכל מזון [ל'] יום וכסות י"ב חדש מכסות הראויה לו. ולא שילבש בגדי משי או מצנפת זהובה, אלא מעבירין אותה ממנו ונותנין לו כסות הראויה לו לי"ב חדש. ומטה לישב עליה, ומטה ומצע הראויין לו לישן עליהם. ואם היה עני מטה ומפץ לישן עליו. ואין נותנין כלים כאלו לאשתו ובניו, אע"פ שהוא חייב במזונותיהם ונותנין לו סנדליו ותפליו. היה אומן נותנין לו שני כלי אומנות מכל מין ומין. כגון שהיה חרש נותנין לו שני מעצדין ושתי מגרות. היה לו מין אחד מרובה ומן אחד מועט נותנין לו שנים מן המרובה וכל שיש לו מן המועט, ואין לוקחין לו כלים מדמי המרובה. היה אכר או חמר אין נותנין לו לא צמדו ולא חמורו. וכן אם היה ספן אין נותנין לו ספינתו אף על פי שאין לו מזונות אלא מאלו. אין אלו כלים אלא נכסים וימכרו עם שאר המטלטלין בבית דין וינתנו לבעל חובו.

 

הלכה ח

 

מלוה שבא להפרע שלא בפני הלוה, כגון שהיה הלוה במדינה רחוקה ותפסה האשה מטלטלין מנכסי הבעל כדי שתזון מהן, מוציאין אותן מידה ונותנין לבעל חוב, שאפילו היה בעלה עמה לא היה יכול לזון את אשתו ובניו עד שיפרע לו כל חובו.