הלכות מלוה ולוה פרק יג
הלכה א
מלוה שבא להפרע בשטר שבידו שלא בפני לוה, אם יכולין בית דין לשלוח אליו ולהודיעו עד שיעמוד עמו בדין שולחין ומודיעין לו, ואם אי אפשר להודיעו במהרה, אומרים למלוה שישבע ויטול מנכסיו בין מן הקרקע בין מן המטלטלים ואין חוששין לשובר. ודין זה תקנת חכמים הוא, כדי שלא יהיה כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חברו והולך ויושב לו במדינה אחרת ונמצא נועל דלת בפני לוין.
הלכה ב
שלש ראיות צריך להביא לבית דין ואח"כ יפרע שלא בפניו:
ראיה ראשונה - לקיים השטר שבידו.
ראיה שניה - שבעל חובו במדינה אחרת ואינו מצוי בכאן לעמוד עמו בדין.
ראיה שלישית - שאלו נכסים של פלוני הלוה הם.
הלכה ג
מלוה שבא לבית דין והביא משכון בידו ואמר: זה משכונו של פלוני הוא ואני רוצה למכרו ולהפרע חובי, אין בית דין נזקקין לומר לו: המתן עד שיבא לוה ויטעון, שאם רוצה לומר: לקוח הוא בידי אומר. ומשיאין לו עצה למכרו בפני עדים, כדי שידע לוה בכמה נמכר. וכן המלוה את חברו על המשכון ומת הלוה והמלוה בין שמת הלוה תחלה בין שמת מלוה תחלה, הואיל והוא נפרע ממה שתחת ידו ואילו רצה לומר: לקוח הוא בידי אומר, הרי זה נשבע בנקיטת חפץ ונוטל כדרך כל הנשבעין ונוטלין. ומפני מה אינו נשבע היסת?
לפי שאינו נשבע על עצמו של משכון אלא על הממון שלוקח, שאילו אמר על עצמו של חפץ זה: אתה מכרתו לי, אתה נתתו לי, היה נשבע היסת ונפטר. אבל אם היו שם עדים שחפץ זה משכון בידו ולא ידעו על כמה וכמה, אינו יכול ליטול אלא בשבועה והואיל ואין שם עדים ויכול לומר שלי הוא נאמן לומר: יש לי עליו כך וכך בשבועה עצמה שהיה נשבע אם היו שם עדים שהוא משכון, שאין אומרין מגו לפטרו משבועה אלא לפטרו מממון שלא יחזיר המשכון עד שיטול מה שטען.
[השגת הראב"ד]: מלוה שבא לבית דין וכו' עד מה שטען
אמר אברהם: יש כאן שבושין. עד כאן לשונו.
הלכה ד
המלוה את חברו על המשכון ואבד או נגנב בלא אונס, שהרי המלוה חייב בדמי המשכון, כמו שביארנו ואמר המלוה: סלע הלויתיך עליו ושני דינרין היה שוה, ולוה אומר: סלע הלויתני עליו ושקל היה שוה, הרי המלוה נשבע תחלה שבועת השומרין שאינו ברשותו, והלוה נשבע היסת שהיה שוה כנגד החוב ונפטר. אמר המלוה: סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה, והלוה אומר: סלע הלויתני עליו ושלשה דינרין היה שוה, ישבע המלוה תחלה שאינו ברשותו ואח"כ ישבע הלוה כמה היה שוה. שהרי הודה במקצת, וישלם הדינר. אמר הלוה: סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה, והמלוה אומר: סלע הלויתיך עליו וסלע היה שוה, ישבע המלוה שאינו ברשותו וכולל בשבועתו שהיה המשכון כנגד החוב. אמר הלוה: סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה, והמלוה אומר: סלע הלויתיך עליו וחמשה דינרין היה שוה, ישבע המלוה שאינו ברשותו ויכלול שלא היה שוה יתר על ה' דינרים וישלם הדינר. סלע הלויתיך עליו ושני דינרין היה שוה, והלוה אומר: איני יודע דמיו, ישבע מלוה שאינו ברשותו וכולל בשבועתו ששני דינרין היה שוה וישלם הלוה שאר החוב, שהרי הוא יודע בודאי שהוא חייב לו ואינו יודע אם פרעו אם לא פרעו. סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה, והמלוה אומר: איני יודע דמיו, ישבע המלוה שאינו ברשותו ויכלול שאינו יודע שדמיו יתר על החוב אפילו פרוטה אחת ויפטר, שהרי לא חייב עצמו בכלום. אבל אם אמר המלוה: אני יודע שהיה שוה יתר על החוב, אבל איני יודע כמה, הרי זה משלם כל מה שטען הלוה בלא שבועה, כמי שאמר: חמשים יש לך בידי וחמשים איני יודע שהוא מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע כמו שיתבאר. ויש לו להחרים על מי שטוען שקר.
[השגת הראב"ד]: אבל אם אמר המלוה אני יודע וכו' עד על מי שטען שקר
אמר אברהם: על שיטתו הוא הולך ואין אנו נסכמים עמו לפי שלא בא איני יודע של זה על ברי של זה שאינו אומר אתה יודע ששנים היה שוה אבל ודאי אם אמר לו כן הדין כדבריו. עד כאן לשונו.
הלכה ה
המלוה את חברו וקבע לו זמן לפרעו אע"פ שלא קנו מידו אינו יכול לתבעו עד סוף הזמן בין במלוה על פה בין במלוה בשטר, בין שהלוהו על המשכון בין שמת לוה בין שמת מלוה. וסתם מלוה ל' יום בין בשטר בין על פה בין על המשכון, ואם התנה שיתבע בכל זמן שירצה יש לו לתבעו ביומו, שתנאי ממון הוא.
הלכה ו
טען המלוה ואמר: היום סוף הזמן שקבעתי, והלוה אומר: עד י' ימים קבעת, הלוה נשבע היסת. ואם היה שם עד אחד שהיום סוף זמנו, הרי זה נשבע שבועת התורה כשאר הטענות, זה אומר: ה' ימים נשאר מן הזמן וזה אומר י', אומרים למלוה: המתן עוד עד סוף החמשה וישבע היסת שנשאר עוד ה' ימים.
הלכה ז
היתה המלוה בשטר וטען הלוה שזמן קבעת לי, יראה לי שישבע בעל חוב היסת שלא קבע לו זמן ויטול המלוה מיד.
הלכה ח
המלוה נתנה ליתבע בכל מקום. כיצד?
המלוה את חברו בישוב ותבעו במדבר אינו יכול לדחותו, אלא חייב לפרוע לו בכל מקום שיתבענו. בא הלוה לפרעו במדבר הרשות ביד המלוה, אם רצה מקבל, ואם רצה אומר לו: איני נפרע אלא בישוב, כדרך שנתתי לך בישוב והרי הן ברשותו עד שיפרענו בישוב.