הלכות מלוה ולוה פרק יד

הלכה א

הפוגם את שטרו, או שעד אחד מעיד על שטרו שהוא פרוע, והבא ליפרע שלא בפני הלוה והטורף מיד הלוקח, והנפרעים מן היורש בין קטן בין גדול, לא יפרע אלא בשבועה כעין של תורה (ואומר) לו כשיתבע: השבע ואחר כך תטול. ואם היה החוב לזמן ותבע בזמנו, יפרע שלא בשבועה, עבר זמנו לא יגבה אלא בשבועה.

הלכה ב

התובע את חברו לפרעו וטען הלוה שפרע שטר זה או מקצתו, ובעל השטר אומר: לא פרעת כלום, אומרים לו: שלם לו. טען הלוה ואמר ישבע לי שלא פרעתיו ויטול, משביעין אותו בנקיטת חפץ שלא פרעו כלום או שלא פרעו אלא כך וכך ואחר כך יטול. ואם היה המלוה תלמיד חכם, אין נזקקין לשבועתו.

הלכה ג

הוציא עליו שטר מקויים, והלוה טוען ואומר: שטר מזויף הוא ומעולם לא כתבתי שטר זה, או שטען שחוב זה רבית הוא או אבק רבית, או שטען שהוא שטר אמנה, או שאמר כתבתי ללוות ולא לויתי.

כללו של דבר: טוען טענה שאם הודה בעל השטר היה השטר בטל, והמלוה עומד בשטרו ואומר שזה שקר טוען ואמר הלוה: ישבע לי ויטול, הרי זה מחלוקת בין הגאונים: יש מי שהורה שחייב בעל השטר להשביע כעין של תורה כמי שטען עליו שפרעו, ורבותי הורו שלא ישבע המלוה אלא אם טען עליו הלוה שפרעו בלבד, שהרי הודה בשטר ולפרעון הוא עומד. אבל כל אלו הטענות לא כל הימנו לבטל שטר מקויים, אלא ישלם ואחר כך יטעון על המלוה במה שירצה, שאם יודה יחזיר לו, ואם כפר ישבע היסת. ולזה דעתי נוטה.

[השגת הראב"ד]: הוציא עליו שטר מקויים עד זה מחלוקת בין הגאונים יש מי שהורה וכו' ורבותי הורו וכו' עד ולזה דעתי נוטה

אמר אברהם: הרב ז"ל כתב זה בתשובה והיתה השאלה שטען הלוה העלאה לזמן ואפשר שלא אמר הרב ז"ל אלא על אותה הטענה בלבד לפי שבני אדם מתפרצין בזה וסומכים על מה שראו דמר אמר טרשא שרי ומר אמר טרשא דידי ודאי שרי אבל על שאר הטענות לא אמר הרב ויש דמות ראיה לזה כי הפוגמת כתובתה נשבעת והפוחתת נוטלת בלא שבועה לפי שהשטר מצוי יותר בפרעון עד כאן לשונו

הלכה ד

המוציא שטר חוב על חברו מלוה אומר: לא נפרעתי כלום, ולוה אומר: פרעתי מחצה, והעדים מעידים שפרעו כולו, נשבע הלוה ונותן מחצה שהרי הודה במקצת ואינו כמשיב אבידה, מפני שאימת השטר עליו. ואין המלוה גובה המחצה אלא מבני חורין, שהרי הלקוחות אומרים: אנו על העדים נסמוך והרי בטלו שטר זה.

הלכה ה

הוציא עליו שטר חוב שאינו יכול לקיימו ואמר הלוה: אמת שאני כתבתי שטר זה אבל פרעתיו, או אמנה הוא, או כתבתי ללוות ועדיין לא לויתי וכל כיוצא בזה. הואיל ואם רצה אמר לא היו דברים מעולם והרי מפיו נתקיים, הרי זה נאמן וישבע היסת ויפטר. ואם קיימו המלוה אח"כ בבית דין הרי היא כשאר השטרות.

הלכה ו

הוציא עליו שטר מקויים ואמר הלוה: מזויף הוא ומעולם לא כתבתיו, או שטר אמנה הוא, ואמר המלוה: כן הדברים אבל שטר כשר היה לי ואבד, אף על פי שהמלוה הוא ששבר את שטרו ואילו רצה אמר: אינו מזויף שהרי נתקיים בבית דין, אינו גובה בו כלום, אלא נשבע הלוה היסת ונפטר, שהרי זה השטר כחרס הוא חשוב.

הלכה ז

שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו, שכבר נמחל שעבודו ונעשה כחרס.

הלכה ח

המוציא שטר חוב מקויים על חברו ואמר הלוה: הלא פרעתיך, ואמר לו המלוה: כן היה אבל חזרתי והחזרתי לך המעות והלויתי אותך פעם שניה, הרי בטל השטר שנפרע והרי הוא כחרס. אבל אם אמר לו: החזרתי לך המעות מפני שלא היו טובות עד שתחליפם, לא בטל השטר ועדיין שעבודו קיים.

הלכה ט

הוציא עליו שטר מקויים שיש לו עליו מנה, ואמר לו הלוה: הלא פרעתיך בפני פלוני ופלוני ובאו אלו והעידו שפרעו אבל לא הזכיר לו את השטר, ואמר לו המלוה: כן הוא שפרעת אבל חוב אחר פרעת שהיה לי אצלך הרי בטל השטר. במה דברים אמורים?

כשהעידו שנתן לו בתורת פרעון, אבל אם ראוהו נותן לו מעות ולא ידעו אם הוא בתורת פרעון או בתורת פקדון או בתורת מתנה, אם אמר בעל השטר לא היו דברים מעולם, הרי הוחזק כפרן ובטל השטר. ואם אמר: פרעון של חוב אחר הוא, הרי זה נאמן ונשבע ונוטל מה שבשטר שהרי לא פרעו בעדים, מתוך שיכול לומר: מתנה נתנם לי נאמן לומר: פרעון של חוב אחר הן. אמר לו הלוה: והלא שטר חוב זה דמי שור שלקחתי ממך הוא ואתה גבית דמי בשרו, ואמר לו בעל השטר: כן אני גביתי את דמיו מחוב אחר שהיה לי אצלך, הואיל והודה מעצמו שדמי השור הוא החוב ומדמיו נפרע, בטל השטר. ואע"פ שאין עליו עדים שפרע מדמיו ישבע הלוה היסת שפרעו. וכן כל כיוצא בזה.

הלכה י

הוציא עליו שטר חוב בעד אחד ולוה טען: פרעתי, הרי זה מחוייב שבועה ואיני יכול לישבע ומשלם. טען ואמר ישבע לי שלא פרעתיו, הרי זה נשבע, שאפילו היו בשטר שני עדים ואמר: ישבע לי שלא פרעתיו, הרי זה נשבע כמו שביארנו.

הלכה יא

וכן הורו רבותי: שהכופר במלוה על פה בבית דין ובא עד אחד שלוה הרי זה ישבע שבועת התורה. חזר ואמר: כן היה לויתי ופרעתי, או מחל לי, או נתחייב לי ממקום אחר, הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם.

[השגת הראב"ד]: וכן הורו רבותי וכו' עד ומשלם וכו'

אמר אברהם: אני אפרש מכיון שאמר בתחלה לא לויתי כאילו אמר לא פרעתי ואילו לא חזר והודה היה נשבע להכחיש את העד ועכשיו שחזר והודה לעד שלוה שוב אינו יכול לחזור ולהכחיש ולומר שפרע שהרי הודה לו בראשונה שלא פרע ואילו לא הכחישו העד בתחלה לא היינו אומרים כבר הודה שלא פרע הואיל ויכול לעמוד בטענתו בלא שבועה ועכשיו שנתחייב שבועה הוה ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע שכבר חזר והודה לעדות הראשונה שלוה ולא פרע כמו שאמר העד.

הלכה יב

מי שטען שפרע השטר ואמר: ישבע המלוה ויטול, אומרים לו: הבא מעותיו ואחר כך ישבע ויטול. אם אין לו כלום לשלם, משביעין אותו כתקנת הגאונים שאין לו, ולכשתשיג ידו יתן לבעל חובו וישביעו שלא פרע ואחר כך יתן לו.

הלכה יג

מי שהיה לו חוב על חברו בשטר ואבד השטר והרי העדים קיימין, אף על פי שקנו מידו וטען שפרע הרי זה נשבע היסת. והורו רבותי: שאפילו היה החוב לזמן ועדיין לא הגיע זמנו להפרע, הואיל וכתבו לו השטר ואין בידו שטר והלוה טוען: פרעתי, נאמן ונשבע היסת שפרעו, שאנו חוששין שמא פרעו ולפיכך קרע השטר או שרפו. וכן הורו רבותי: שאפילו היה השטר יוצא מתחת ידי אחר והלוה טוען: ממני נפל אחר שפרעתי, אע"פ שהוא בתוך זמנו נשבע היסת ונפטר, שכיון שאין השטר ביד המלוה אין שם חזקה.

[השגת הראב"ד]: מי שהיה לו וכו' עד ולפיכך וכו'

אמר אברהם: אין דין זה מחוור ומלובן (דאם איתא דאפילו באבד כל תוך זמנו לא חיישינן לפריעה מה טעם לא מהדרינן ליה כשנפל דאמרינן בהדיא פ"ק דמציעא דאפילו כתוב בו ביום לא מהדרינן ליה אלא ודאי כל דנפל איתרע ליה וכל שכן אבד דאיתרע ליה ורגלים לדבר) דבשבועה מיהא יטול עד כאן לשונו

[השגת הראב"ד]: וכן הורו רבותי וכו' עד אין שם חזקה

אמר אברהם: ואף זה לא נהיר ולא בהיר ולא צהיר. עד כאן לשונו.

הלכה יד

שנים שהן אוחזין בשטר, המלוה אומר: שלי הוא והוצאתיו להפרע בו ממך, והלוה אומר: פרעתיו וממני נפל. אם היה השטר שיכול לקיימו, זה נשבע שאין לו בדמים אלו פחות מחציין וזה ישבע שאין לו בדמים פחות מחציין וישלם הלוה מחצה, ואם אינו יכול לקיימו, ישבע הלוה היסת שפרעו וילך לו.

הלכה טו

האומר לחברו: מנה יש לי בידך, והלה אומר: אין לך בידי כלום, או שאומר: פרעתיך. אמר לו התובע: השבע לי היסת, אמר לו הנתבע: והלא שטר יש לך עלי ואתה רוצה להשביע אותי תחלה ואח"כ תוציא השטר הפרוע ותגבה בו, אומרים לו: הבא השטר. אמר המלוה: אין לי שטר עליו מעולם או שטר היה לי ואבד, הורו רבותי: שאומרים למלוה: בטל כל שטר שיש לך קודם זמן זה ואחר כך תשביעהו היסת, או החרם חרם סתם ולך ובקש עד שתמצא השטר.