הלכות מלוה ולוה פרק יט

הלכה א

כשיורדין בית דין לנכסי הלוה לגבות מהן, לא יגבו לבעל חוב אלא מן הבינונית שבקרקעותיו. ודין תורה שיגבה בעל חוב מן הזיבורית, שנאמר: בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא וגו', מה דרכו של אדם להוציא?

פחות שבכליו, אבל תקנו חכמים בבינוניות כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. במה דברים אמורים?

בבא ליפרע מן הלוה עצמו, אבל הבא ליפרע מן היורשין בין קטנים בין גדולים, לא יפרע אלא מן הזיבורית.

הלכה ב

אין נפרעים מנכסים משועבדין במקום שיש נכסים בני חורין, ואפילו היו בני חורין זיבורית והמשועבדים בינונית או עידית בין שמכרם בין שנתנם. נשתדפו בני חורין, הרי זה טורף מן המשועבדין, שכיון שנשחתו כאילו אינם.

הלכה ג

ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון וחזר שמעון ומכר שדה אחת מהן ללוי ובא בעל חוב של ראובן לטרוף, רצה מזה גובה רצה מזה גובה. במה דברים אמורים?

כשלקח לוי בינונית, אבל אם לקח עידית או זיבורית אינו טורף מלוי, שהרי זה אומר לו: מפני זה טרחתי ולקחתי שדה שאין דינך לגבות ממנו. וכן אם לקח לוי בינונית והניח אצל שמעון בינונית כמו הבינונית שלקח, אינו טורף מלוי, שהרי זה אומר לו: הנחתי לך מקום לגבות ממנו.

הלכה ד

כבר ביארנו שהנזקין שמין להן בעידית, ובעל חוב בבינונית, וכתובת אשה בזיבורית. היו לו עידית וזיבורית ניזקין בעידית, בעל חוב [וכתובת אשה] בזיבורית. היו לו עידית ובינונית, ניזקין בעידית ובעל חוב וכתובת אשה בבינונית. היו לו זיבורית ובינונית בלבד, ניזקין ובעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית.

הלכה ה

מכרן לשלשה בני אדם בבת אחת, הרי כולן נכנסו תחת הבעלים, והניזקין טורפין מן העידית ובעל חוב טורף מן הבינונית וכתובת אשה טורפת מן הזיבורית. מכרן לזה אחר זה כולן טורפין מן האחרון. לא הספיק טורפין משלפניו, לא הספיק טורפין משלפני פניו, אפילו היה האחרון הוא שלקח הזיבורית, שהרי הלוקח הקודם אומר לטורף: הנחתי לך מקום לגבות ממנו.

הלכה ו

מכרן לאחד זו אחר זו, הרי הלוקח נכנס תחת הבעלים. במה דברים אמורים?

שלקח עידית באחרונה. אבל לקח זיבורית באחרונה, כולן גובין מן הזיבורית, שהרי אומר לטורף כשיבא לגבות מן השדה שלקח תחלה, הרי הנחתי לך מקום לגבות ממנו. ולמה אינו אומר לו הטורף כך אם לקח עידית באחרונה ותגבה האשה ובעל חוב מן העידית שלקח באחרונה?

שזו תקנה היא ללוקח והרי אומר לוקח להן: אי אפשי בתקנה זו, אלא כל אחד מכם יגבה מן הראוי לו.

הלכה ז

מכרן לאחד זו אחר זו ומכר לו עידית באחרונה, וחזר הלוקח ומכר זיבורית ובינונית ושייר עידית לפניו, כולן גובין מן העידית, שהרי אין לו במה ידחה אותם. מכר עידית והניח בינונית וזיבורית, הניזקין טורפין מן העידית שביד לוקח השני ובעל חוב וכתובת אשה גובין מבינונית וזיבורית ששייר לפניו.

הלכה ח

מי שלוה מאחד ואח"כ מכר הלוה נכסיו לשנים וכתב בעל חוב ללוקח שני, דין ודברים אין לי עמך וקנו מידו אינו יכול לטרוף מלוקח ראשון, שהרי אומר לו: הנחתי לך מקום לגבות ממנו אצל בעל חובך מן הנכסים שקנה לוקח שני אחרי, ואתה הפסדת על עצמך שהרי סלקת עצמך מהן. והוא הדין לאשה בכתובתה, אם כתבה לשני אבדה כתובתה ואינה יכולה לטרוף, אבל אם כתבו לראשון טורפין מן השני. מכר הלוה שדה ללוקח ומכרה לוקח ראשון ללוקח שני, וכתב המלוה ללוקח ראשון: דין ודברים אין לי עמך וקנו מידו, הרי בעל חוב טורף מלוקח שני אותה השדה ולוקח ראשון טורף אותה מבעל חוב שהרי כתב לו, ולוקח שני טורף אותה מלוקח ראשון שהרי הוא מכרה לו ובעל חוב חוזר וטורף משני וחוזרין הלילה עד שיעשו פשרה ביניהן וכן האשה בכתובתה.

[השגת הראב"ד]: מכר הלוה שדה ללוקח וכו' עד וכן האשה בכתובתה

אמר אברהם: זה הפירוש למה שאמרו וכן בעל חוב ושני לקוחות ובחיי ראשי לא ראיתי בכל ספריו טעות גדולה כזו מכמה תשובות האחד שאין זו החלילה אלא כשמכר הלוקח ראשון לשני באחריות ומשנתנו אין בו הפלגה וקאמר וכן בעל חוב והב' משנתנו הפשרה מתחלה לשלשתן וכאן אין הפשרה אלא לשני בעל חוב וא' מן הלקוחות שהרי אחד מן הלקוחות קיבל מעותיו והג' שאף לב' אין כאן פשרה כי כשיטרוף בעל חוב השדה מלוקח שני הלך אצל לוקח ראשון ולקח מעותיו כשיבא לוקח ראשון ויוציא השדה מבעל חוב אותו בעל חוב על מי יחזור והלוקח שני כבר לקח מעותיו והלך לו נמצא הוא לבדו מפסיד והרביעית שאף לכתחלה אין בעל חוב יכול לטרוף מלוקח שני משום דאמר ליה אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למריה וכן הדין למי שאבדה לו דרך שדהו ועל זה הדרך חולקין אפילו הן מאה כשיצאו לגבות כאחת. עד כאן לשונו.