הלכות מלוה ולוה פרק ג

הלכה א

אלמנה בין שהיא עניה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה לא בשעת הלואה ולא שלא בשעת הלואה ולא על פי בית דין, שנאמר: ולא תחבול בגד אלמנה, ואם חבל מחזירין ממנו בעל כרחו. ואם תודה לו תשלם, ואם תכפור תשבע, אבד המשכון או נשרף קודם שיחזיר לוקה.

[השגת הראב"ד]: אלמנה בין שהיא עניה בין שהיא וכו' עד שנאמר: ולא תחבול בגד אלמנה

אמר אברהם: בשעת הלואה אין זה חובל. עד כאן לשונו.

הלכה ב

וכן המלוה את חברו בין שהלוהו על המשכון בין שמשכנו אחר הלואה בידו או על פי בית דין, לא יחבול כלים שעושין בהם אוכל נפש, כגון הרחים והעריבות של עץ ויורות שמבשלין בהם וסכין של שחיטה וכיוצא בהן, שנאמר: כי נפש הוא חובל, ואם חבל מחזיר בעל כרחו, ואם אבד המשכון או נשרף קודם שיחזיר לוקה.

[השגת הראב"ד]: וכן המלוה את חברו וכו' עד כי נפש הוא חובל

אמר אברהם: לא נהיר. עד כאן לשונו.

הלכה ג

חבל כלים הרבה של אוכל נפש, כגון שחבל עריבה ויורה וסכין, חייב על כל כלי וכלי בפני עצמו. אפילו שני כלים שהן עושין מלאכה אחת חייב עליהן משום שני כלים ולוקה שתים על שניהם, שנאמר: לא יחבול רחים ורכב, לחייב על הרחים בפני עצמו ועל הרכב בפני עצמו. כשם שהרכב והרחים מיוחדין שהן שני כלים ומשמשין מלאכה אחת וחייב ע"ז בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, כך כל שני כלים אע"פ שמשמשין מלאכה אחת חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. וכן אם חבל צמד בקר החורש לוקה שתים.

[השגת הראב"ד]: כשם שהרכב והרחים וכו' עד לוקה שתים

אמר אברהם: זה אינו. עד כאן לשונו.

הלכה ד

המלוה את חברו [אחד] עני ואחד עשיר לא ימשכננו אלא בבית דין. ואפילו שליח בית דין שבא למשכן לא יכנס לביתו וימשכננו, אלא עומד בחוץ והלוה נכנס לביתו ומוציא לו המשכון, שנאמר: בחוץ תעמוד. א"כ מה בין בעל חוב לשליח בית דין?

ששליח בית דין יש לו ליקח המשכון מיד הלוה בזרוע ונותנו למלוה, ובעל חוב אין לו ליקח המשכון עד שיתן לו הלוה מדעתו. עבר בעל חוב ונכנס לבית הלוה ומשכנו או שחטף המשכון מידו בזרוע אינו לוקה, שהרי ניתק לעשה, שנאמר: השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש, ואם לא קיים עשה שבה, כגון שאבד המשכון או נשרף לוקה, ומחשב דמי המשכון ותובע השאר בדין.

[השגת הראב"ד]: עבר בעל חוב ונכנס עד כבוא השמש

אמר אברהם: שבוש הוא זה אלא מפני שנתחייב באחריותו כדכתיבנא לעיל. עד כאן לשונו.

הלכה ה

אחד הממשכן את חברו בבית דין או שמשכנו בידו בזרוע או מדעת הלוה, אם איש עני הוא ומשכנו דבר שהוא צריך לו, הרי זה מצווה להחזיר לו העבוט בעת שהוא צריך לו: מחזיר לו את הכר בלילה כדי לישן עליו ואת המחרישה ביום כדי לעשות בה מלאכתו, שנאמר: השב תשיב לו את העבוט. עבר ולא השיב לו כלי היום ביום וכלי הלילה בלילה עובר בלא תעשה, שנאמר: לא תשכב בעבוטו, לא תשכב ועבוטו אצלך, זו כסות לילה. ובכלים שהוא עושה בהן מלאכתו ביום או לובשן הוא אומר: עד בוא השמש תשיבנו לו, מלמד שיחזירו כל היום. אם כן הוא שמחזיר לו המשכון בעת שהוא צריך לו ולוקח אותה בעת שאינו צריך לו מה יועיל המשכון?

כדי שלא ישמט החוב בשביעית, ולא יעשה מטלטלין אצל בניו, אלא יפרע מן המשכון אחר שמת הלוה. הא למדת שהממשכן את העני דבר שהוא צריך לו ולא החזירו לו בזמנו, עובר משום שלשה שמות:

משום לא תבוא אל ביתו,

ומשום השב תשיב לו את העבוט,

ומשום לא תשכב בעבוטו. במה דברים אמורים?

שמשכנו שלא בשעת הלואתו, אבל אם משכנו בשעת הלואתו, אינו חייב להחזיר כלל ואינו עובר בשם מן השמות האלו.

הלכה ו

שליח בית דין שבא למשכן, לא ימשכן דברים שאי אפשר לאדם ליתן אותם משכון, כגון בגד שעליו וכלי שאוכל בו וכיוצא באלו. ומניח מטה ומצע לעשיר ומטה ומפץ לעני. וכל הנמצא בידו חוץ מאלו יש לו למשכנו ויחזיר לו כלי היום ביום וכלי הלילה בלילה. היו לפניו שני כלים, נוטל אחד ומחזיר אחד. עד מתי הוא חייב להחזיר וליקח?

עד לעולם. ואם היה המשכון מדברים שאינו צריך להם ואין מניחין אותן ללוה הרי זה מניחו אצלו עד שלשים יום, ומשלשים יום ואילך מוכר המשכון בבית דין. מת הלוה אינו מחזיר לבניו, מת הלוה אחר שהשיב לו המשכון, שומטו המלוה מעל בניו ואינו מחזיר.

[השגת הראב"ד]: שליח בית דין שבא למשכן וכו' עד הלילה בלילה.

אמר אברהם: זה אינו מחוור שהרי פסק למעלה שאפילו שליח בית דין שבא למשכן לא יכנס כו' והלוה מוציא לו המשכון א"ו ראוי לומר אעפ"כ בגד שעליו וכלים שאוכל בהם כגון קערה ושלחן ומפה שהוא צריך להם לאכילת היום והלילה לא יטול כלל וכן מטה ומצע ומפץ שהן צריכין ביום ובלילה ושלא בשעת סדור קאמר עד כאן לשונו.

[השגת הראב"ד]: היו לפניו שני כלים עד שלשים יום.

אמר אברהם: כמוצאי שבת סתם הלואה שלשים יום. עד כאן לשונו.

הלכה ז

הערב מותר למשכן בזרוע ולהכנס לביתו וליטול המשכון, שנאמר: לקח בגדו כי ערב זר. וכן מי שיש לו שכר אצל חברו, בין שכר מלאכתו בין שכר בהמתו וכליו בין שכר ביתו, הרי זה מותר למשכנו שלא ע"פ בית דין ונכנס לביתו ונוטל המשכון בשכרו. ואם זקף עליו השכר במלוה אסור, שנאמר: כי תשה ברעך משאת מאומה וגו'.

הלכה ח

מי שהיה בידו משכונו של עני, אם היה שכרו יתר על פחתו כגון קרדום ומסר [הגדול] וכיוצא בהן, הרי זה מותר להשכירו ומנכה שכרו תמיד בחובו, מפני שזה כמשיב אבדה ואין צריך רשות בעלים.