הלכות נחלות - פרק ט
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות נחלות - פרק ט

הלכות נחלות - פרק ט

הלכה א

האחין שעדיין לא חלקו ירושת אביהן אלא כולן משתמשין ביחד במה שהניח להן, הרי הן כשותפין לכל דבר. וכן בשאר היורשין, הרי הן שותפין בנכסי מורישן וכל שנשא ונתן כל אחד מהן בממון זה, השכר לאמצע.
 
הלכה ב
היו היורשין גדולים וקטנים והשביחו הגדולים את הנכסים, השביחו לאמצע. אמרו: ראו מה שהניח לנו אבא, והרי אנו עושין ואוכלין, השבח של משביח, והוא שיהיה השבח מחמת הוצאה שהוציא המשביח, אבל שבחו נכסים מחמת עצמן השבח לאמצע.
 
[השגת הראב"ד]: אמרו ראו מה שהניח וכו' עד השבח לאמצע
אמר אברהם: אין זו הגירסא שלנו ולא של הרב ז"ל וזה שבוש הוא. עד כאן לשונו.
 
הלכה ג
וכן אם היתה אשתו של מת היא היורשת בכלל אחיותיה או בכלל בנות דודיה והשביחה הנכסים, השבח לאמצע. ואם אמרה: ראו מה שהניח לי בעלי והריני עושה ואוכלת השביח הנכסים מחמת הוצאה, הרי השבח שלה.
 
הלכה ד
מי שירש את אביו והשביח הנכסים ונטע ובנה ואחר כך נודע שיש לו אחין במדינה אחרת, אם קטנים הן, השבח לאמצע, ואם היו גדולים, הואיל ולא נודע שיש לו אחין, שמין לו כאריס. וכן אח שירד לנכסי קטן והשביח, אין שמין לו כאריס, אלא השבח לאמצע שהרי לא ברשות ירד.
 
[השגת הראב"ד]: מי שירש את אביו וכו' עד שמין לו כאריס
אמר אברהם: ואם ידע מה בכך הלא מורידין קרוב לנכסי שבוי קטן אלא אם כן יצא לדעת ולא צוה דהיינו רטושין. עד כאן לשונו.
 
הלכה ה
אחד מן האחין שלקח מעות ועשה בהן סחורה, אם היה תלמיד חכם גדול שאינו מניח תורתו שעה אחת, הרי השכר שלו, שאין זה מניח תורתו ומתעסק לצורך אחיו.
 
הלכה ו
אחד מן האחין שמנהו המלך גבאי או סופר שמכניס ומוציא בממון המלך וכן כל כיוצא בזה מעבודת המלכים, אם מחמת אביהן מנהו, כגון שהיה אביהן ידוע בדבר זה ואמר נעמיד תחתיו בנו כדי לעשות חסד עם היתומים, הפרס שיטול וכל השכר שישתכר בעבודה לכל האחין, ואפילו היה חכם ביותר וראוי למנותו, ואם מחמת עצמו מנוהו, הרי זה לעצמו.
 
הלכה ז
אחד מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית וקנה עבדים בשמו לבדו, הלוה לאחרים והיה שטר החוב בשמו לבדו ואמר: מעות אלו שהלויתי או שקניתי בהן עבדים אלו שלי לבדי הן שנפלו לי מבית אבי אמי, או מציאה מצאתי, או מתנה ניתנה לי, עליו להביא ראיה שנפלה לו ירושה אחרת, או מצא מציאה, או זכה במתנה. וכן האשה שהיתה נושאת ונותנת בתוך הבית והיו אונות שהן שטרי ממכר עבדים ושטרי חובות יוצאות על שמה ואמרה: שלי הן שנפלו לי מבית אבותי, עליה להביא ראיה שנפלו לה לירושה. וכן אלמנה שהיתה נושאת ונותנת בנכסי יתומים והיו אונות ושטרות יוצאות על שמה ואמרה: מירושה נפלו לי, או מציאה מצאתי, או מתנה ניתנה לי, עליה להביא ראיה. ואם יש לה נדוניא ואמרה: מנדונייתי לקחתי נאמנת. אבל אם אין לה נדוניא ולא הביאה ראיה, הרי הכל בחזקת היורשין.
 
הלכה ח
במה דברים אמורים?
באחים ובאלמנה שאין חלוקין בעיסתן, אבל אם היו חלוקין בעיסתן שמא מעיסתו קמץ, ועל האחין להביא ראיה שהן משל אמצע. וכן אם מת זה הנותן והנושא בתוך הבית, על האחין להביא ראיה אע"פ שלא היו חלוקין בעיסתן.
 
[השגת הראב"ד]: במה דברים אמורים? באחים ובאלמנה וכו' עד ואין צריך להביא ראיה
אמר אברהם: והיאך גובה בו והא קי"ל דבעינן כתיבה ומסירה והנה הוא הולך על דרך פירוש רבו שמפרש אינו צריך ראיה דמצי למימר שטר היה לי ואבד והאי פירושא לא דייק מגופא דהא שמעתא ומשמעתא דסנהדרין במעשה דההיא סבתא דנפק שטרא מתותי ידה. עד כאן לשונו.
 
הלכה ט
אחד מן האחין ששטר חוב יוצא מתחת ידו, עליו להביא ראיה שאביו נתנו לו בכתיבה ומסירה, או שצוה לו בו כשהוא שכיב מרע, ואם לא הביא ראיה הרי הוא לאמצע.
 
הלכה י
במה דברים אמורים?
באחין מפני שחזקתן שומטין זה מזה, אבל אחר שטען שנתן לו או שקנהו מבעליו, גובה בו ואינו צריך להביא ראיה.
 
הלכה יא
אחד מן האחין שנטל מאתים זוז ללמוד תורה או ללמוד אומנות, יכולין האחין לומר לו: אם אין אתה אצלנו אין לך מזונות אלא לפי ברכת הבית, שאין הוצאת מזונות האחד לבדו כהוצאת מזונותיו בין רבים.
 
הלכה יב
מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים, אין הגדולים מתפרנסים פרנסת הקטנים ולא הקטנים נזונים מזונות הגדולים, אלא חולקים בשוה. נשאו גדולים לאחר מיתת אביהן ישאו הקטנים כן מכלל הנכסים ואחר כך יחלוקו. נשאו הגדולים בחיי אביהן ואמרו הקטנים לאחר מיתת אביהן: הרי אנו נושאין כדרך שנשאתם אתם, אין שומעין להן אלא מה שנתן להם אביהם נתן.
 
הלכה יג
השיא האב את בנו ועשה לו משתה והיתה ההוצאה משל אב ונשתלחה שושבינות לזה הבן בחיי האב, כשהיא חוזרת לאחר מיתת האב חוזרת לאמצע. אבל הוציא הבן במשתה משלו, אינה חוזרת אלא מחלק הבן שנשתלחה לו בלבד.
 
[השגת הראב"ד]: השיא האב את בנו וכו' עד והרי הוא לאמצע
אמר אברהם: זה לא ידעתי מהו ולמה לאמצע והלא אינו מחזיר לו אלא חלקו וכשישאו האחרים נשים יחזיר להם חלקם. עד כאן לשונו.
 
הלכה יד
האב ששלח שושבינות בשם אחד מבניו, כשתחזור השושבינות לאותו הבן הרי היא שלו. אבל אם שלחה האב בשם בניו סתם, כשתחזור תחזור לאמצע. ואין זה שנשתלחה לו חייב להחזירה עד שישמחו עמו הבנים כולן, שהרי כולן שושבינין שבשם כולן נשתלחה. לפיכך אם שמח במקצתן, מחזיר חלק זה ששמח עמו בלבד והרי הוא לאמצע.
 
הלכה טו
גדול האחין שהיה לובש ומתכסה מלבושין נאים, אם יש לאחים הנאה ממנו כדי שיהיו דבריו נשמעין, הרי זה לובש מתפיסת הבית.