הלכות שכירות פרק ח
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות שכירות פרק ח

הלכות שכירות פרק ח

הלכה א

אחד השוכר מחברו שדה לזורעה או כרם לאכול פירותיו בדמים, או ששכר ממנו בפירות קצובים, כגון ששכר ממנו שדה זו בעשרים כור בשנה וכרם זה בעשרים כדי יין בכל שנה, שניהן דין אחד יש להן. והשוכר בפירות, הוא הנקרא חוכר.

 

הלכה ב

המקבל שדה או פרדס כדי לעבוד אותו ולהוציא עליו יציאות ויתן לבעל הקרקע שליש התבואות או רביע או מה שיתנו ביניהן, והוא הנקרא מקבל. כל דבר שהוא לסייג הארץ, בעל הקרקע חייב בו. וכל דבר שהוא שמירה יתירה, החוכר או המקבל חייב בו. הקרדום שחופרין בו הארץ והכלים שנושאין בהן העפר והדלי והכד וכיוצא בהן שדולין בהן המים, על בעל הקרקע, וחטיטת המקומות שמקבצין בהן המים, על החוכר או על המקבל.

 

הלכה ג

השוכר או המקבל שדה מחברו לשנים מועטות, לא יזרענה פשתן. שכרה או קבלה ז' שנים, זורעה שנה ראשונה פשתן ואין השביעית מן המניין. שכרה או קבלה שבוע אחד, שביעית מן המניין.

 

הלכה ד

החוכר או המקבל שדה מחברו והיא בית השלחין או בית האילן ויבשה מעיין בית השלחין ולא פסק הנהר הגדול אלא אפשר להביא ממנו בדלי, או שנקצץ האילן של בית האילנות, אינו מנכה לו מחכירו. ואם מכת מדינה היא, כגון שיבש הנהר מנכה לו מחכירו. היה עומד בתוך השדה ואמר לו: בית השלחין הזה אני משכיר לך, בית האילן זה אני משכיר, יבש המעיין או נקצץ האילן מנכה מחכירו, שהרי הוא עומד בתוכה ולא אמר לו הזה אלא כמי שאומר: כמות שהיא עתה אני משכיר. לפיכך אם לא היה עומד בתוכה ואמר לו: בית השלחין אני משכיר לך או בית האילן ויבש המעיין או שנקצץ האילן, אינו מנכה לו מחכירו.

 

הלכה ה

השוכר או המקבל שדה מחברו ואכלה חגב או נשתדפה, אם אירע דבר זה לרוב השדות של אותה העיר מנכה לו מחכירו הכל לפי ההפסד שארעו. ואם לא פשטה המכה ברוב השדות, אינו מנכה לו מחכירו אע"פ שנשתדפו כל השדות של בעל הקרקע. נשתדפו כל השדות של השוכר או המקבל אף על פי שפשטה המכה ברוב השדות, אינו מנכה לו מחכירו, שאין זה ההפסד תלוי אלא בשוכר שהרי כל שדותיו נשתדפו. התנה עליו בעל הקרקע שיזרענה חטים וזרעה שעורים או שלא זרעה כלל או שזרעה ולא צמחה, אע"פ שבא חגב או שדפון והוכתה רוב המדינה, אינו מנכה לו מחכירו. ועד מתי חייב להטפל ולזרוע פעם אחרת אם לא צמחה?

כל זמן שראוי לזריעה באותו מקום.

 

הלכה ו

השוכר או המקבל שדה מחברו מקום שנהגו לקצור יקצור ואינו רשאי לעקור. לעקור, יעקור ואינו רשאי לקצור, ושניהם מעכבין זה על זה. ומקום שנהגו לחרוש אחריו יחרוש. מקום שנהגו להשכיר אילנות על גב קרקע משכירין, ואף על פי שהשכיר לו סתם בפחות מן הידוע. ומקום שנהגו שלא להשכיר אילנות, אין לו אילנות אע"פ ששכר ממנו ביתר על הידוע, הכל כמנהג המדינה.

 

הלכה ז

החוכר שדה מחברו בעשרה כור חטים ולקתה, נותן לו מתוכה, היו חטיה יפות, לא יאמר לו: הריני לוקח לך מן השוק, אלא נותן לו מתוכה. חכר ממנו כרם בעשרה סלי ענבים והקריסו אחר שנבצרו, וכן עומרים שלקו אחר שנקצרו נותן לו מתוכן. חכרו בעשרה כדי יין והחמיץ, חייב ליתן לו יין טוב. חכרה ממנו במאה עמרים של אספסתא וזרעה מין אחר ואח"כ חרשה וזרעה אספסתא ולקתה, או שזרעה בתחלה אספסתא וחרשה ואח"כ זרעה פעם אחרת ולקתה, אינו נותן לו מתוכה, אלא נותן לו אספסתא טובה שהרי שינה. וכן כל כיוצא בזה.

 

הלכה ח

החוכר שדה מחברו ולא רצה לנכש ואמר לו: מה הפסד יש לך הריני נותן לך חכירך, אין שומעין לו, שהרי הוא אומר לו למחר אתה יוצא ממנה. והיא מעלה עשבים. ואפילו אמר לו באחרונה אני חורש אותה, אין שומעין לו.

 

הלכה ט

החוכר שדה מחברו לזורעה שעורים, לא יזרענה חטים מפני שהחטין מכחישות את הקרקע יתר מהשעורים. שכרה לזרעה חטים יזרענה שעורים, קטנית לא יזרענה תבואה. תבואה יזרענה קטנית. ובבבל וכיוצא בה, לא יזרענה קטנית, מפני שהקטנית שם מכחשת את הארץ.

 

הלכה י

המקבל שדה מחברו לשנים מועטות, אין למקבל כלום בקורת השקמה וכיוצא בה ולא בשבח האילנות שיצאו מאליהן בשדה, אבל מחשבין לו מקום האילנות כאילו היה בהן אותו זרע שזרע בכל השדה, והוא שצמחו האילנות במקום הראוי לזריעה. אבל אם יצאו במקום שאינו ראוי לזריעה, אין מחשבין לו כלום. ואם קיבלה שבע שנים או יתר, יש לו בקורת השקמה וכיוצא בה. הגיע זמנו להסתלק מן השדה והיו שם זרעים שעדיין לא הגיעו להמכר, או שנגמרו ולא הגיע יום השוק למכרן, שמין אותן ונוטל מבעל הקרקע. כשם שחולקין המקבל ובעל הקרקע בתבואה, כך חולקין בתבן ובקש. כשם שחולקין ביין, כך חולקין בזמירות. אבל הקנים המעמידים תחת הגפנים אם קנו אותן בשותפות, הרי אלו חולקין בהן. ואם הן משל אחד מהן, זה שקנה אותן הרי הן שלו. וכן כל כיוצא בזה.

 

הלכה יא

המקבל שדה מחברו ליטע מקבל עליו בעל השדה עשרה בוראות לסאה. יתר על זה מגלגלין עליו את הכל.

 

הלכה יב

המקבל שדה מחברו ולא עשתה, אם יש בה כדי שתוציא סאתים יתר על ההוצאה, חייב המקבל ליטפל בה, שכך כותב לבעל הקרקע: אנא איקום ואניר ואזרע ואקצור ואעמור ואדוש ואזרה ואעמיד כרי לפניך ותטול את חציו, או מה שיתנו, ואני אטול השאר בשכר עמלי ובמה שהוצאתי.

 

הלכה יג

המקבל שדה מחברו ואחר שזכה בה הובירה שמין אותה כמה היא ראויה לעשות ונותן לו חלקו שהיה מגיע לו, שכך כותב לבעל הקרקע: אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא, והוא הדין אם הוביר מקצתה. ומפני מה נתחייב לשלם?

מפני שלא פסק על עצמו דבר קצוב כדי שנאמר: הרי היא כאסמכתא, אלא התנה שישלם במיטבא ולפיכך גמר ושיעבד עצמו. אבל אם אמר: אם אוביר ולא אעביד אתן לך מאה דינרין, הרי זה אסמכתא ואינו חייב לשלם, אלא נותן כפי מה שראויה לעשות בלבד.

 

הלכה יד

 

המקבל שדה לזורעה שומשמין וזרעה חטים, ועשתה חטים ששוין כמה שהיא ראויה לעשות מן השומשמין, אין לו עליו אלא תרעומת. עשתה פחות ממה שהיא ראויה לעשות מן השומשמין, משלם לו המקבל כפי מה שהיא ראויה לעשות מן השומשמין. עשתה חטים יתר ממה שהיא ראויה לעשות מן השומשמין, חולקין לפי התנאי שביניהן אף על פי שמשתכר בעל הקרקע.