הלכות טוען ונטען - פרק יב
הלכה א
שלש שנים שאמרנו מיום ליום. אפילו היו חסרים יום אחד לא החזיק ומסלקין אותו ממנה. במה דברים אמורים? בקרקעות שהן עושין פירות תמיד, כגון הבתים והחצרות והבורות והשיחין והמערות והחנויות והפונדקות והמרחצאות והשובכות ובתי הבדין ושדה בית השלחין שמשקין אותם תמיד וזורעין בה ונוטעין והגנות והפרדסין, וכן עבדים המהלכין כמו שבארנו. אבל שדה הבעל שהיא שותה ממי גשמים בלבד ושדה אילן אינה מיום ליום, אלא כיון שאכלו שלש תבואות ממין אחד הרי אלו כשלש שנים, כיצד?
היתה שדה תמרים וגדר שלש גדרות, או שדה ענבים ובצר שלש בצירות, או שדה זיתים ומסק שלש מסיקות, הרי אלו כשלש שנים והחזיק. ואפילו היו האילנות רצופין ולא היה ביניהן הרחקה כראוי, שהרי סופן ליבש הואיל ואוכלן שלש תבואות החזיק.
הלכה ב
הביא עדים שהיה דר בחצר זו שלש שנים או ששכרה שלש שנים, הרי זו חזקה. טען בעל החצר ואמר: שמא לא שכן בה ביום ובלילה או שמא אלו שהשכירו להם לא שכנו בה ביום ובלילה, הרי זו טענה. אומרים למחזיק: או תביא עדים ששנים אלו גמורות ביום ובלילה או הסתלק. אפילו באו עדים ואמרו: לנו השכיר ואנו דרנו בה ביום ובלילה, וטען בעל השדה ואמר: יביאו עדים שדרו בה ביום ובלילה, צריכין אלו השוכרין להביא ראיה שדרו בה תמיד. שזה הדבר תלוי בהן ואין תלוי בטענת המחזיק כדי שיעידו לו.
[השגת הראב"ד]: אפילו באו עדים וכו' עד כדי שיעידו לו
אמר אברהם: ונתננו לו השכר. עד כאן לשונו.
הלכה ג
היה זה המחזיק או העדים שדרו בה מן הרוכלין המחזרין בעיירות וכיוצא בהן, טוענין אותו לכתחלה וכשיביא עדי חזקה אומר לו: הבא עדים שהיית מחזיק בה ביום ובלילה. במה דברים אמורים?
בחצרות ובתים וכיוצא בהן שהן עשויות לדור בתוכן ביום ובלילה, אבל החנויות של תגרים וכיוצא כהן שאין דרין בהן אלא ביום, כיון שדר בה שלש שנים ביום, הרי זה חזקה.
[השגת הראב"ד]: במה דברים אמורים? בחצרות וכו' עד הרי זה חזקה
אמר אברהם: אין דרך הגמרא כן דלרבויי מפוזרות קאמר ולא לרבויי מקוטעות. עד כאן לשונו.
הלכה ד
שלש שנים שאמרנו צריך שיהיו רצופות זו אחר זו. הרי שהחזיק בשדה וזרעה שנה והובירה שנה, וזרעה שנה והובירה שנה אפילו עשה כן כמה שנים לא החזיק. היה דרכן של בני אותו המקום להוביר, אע"פ שמקצתן זורעין שנה אחר שנה ומקצתן זורעין שנה ומובירין שנה, הרי זה החזיק, שהרי הוא אומר: לא הוברתי אותה אלא כדי שתעשה הרבה בשנת הזריעה.
הלכה ה
שני שותפין שהחזיקו בשדה שש שנים, האחד אכלה ראשונה ושלישית וחמישית, והשני אכלה שניה ורביעית וששית, לא עלתה חזקה לאחד מהם, שהרי בעל הקרקע אומר כיון שלא ראיתי ולא שמעתי שהחזיק בה אדם אחד שנה אחר שנה מפני זה לא מחיתי. לפיכך אם כתבו אלו השותפין שטר ביניהן שישתמשו בה שנה אחר שנה, כיון שעבר שלש שנים עלתה להן חזקה, שהשטר יש לו קול והואיל ולא מיחה אבד זכותו. והוא הדין לעבד שהחזיקו בו שנים ונשתמשו בו שנה אחר שנה, אם כתבו שטר ביניהן הרי החזיקו.
הלכה ו
אכלה שנה זה המחזיק ומכרה ואכלה הלוקח שנה ומכר ללוקח שני ואכלה שנה, אם מכרו זה לזה בשטר, שלשתן מצטרפין והרי זו חזקה מפני שלא מיחה. ואם מכרו שלא בשטר אינה חזקה שהבעלים הראשונים אומרים: כיון שלא עמד בה איש אחד שלש שנים לא הוצרכתי למחות.
הלכה ז
אכלה האב שנה והבן שתים, האב שתים והבן שנה, האב שנה והבן שנה והלוקח מן הבן שנה, הרי זו חזקה והוא שלקח בשטר.
הלכה ח
אכלה בפני האב שהיה בעל השדה שנה ובפני בנו שתים, או בפני האב שתים ובפני הבן שנה, או בפני האב שנה ובפני בנו שנה ובפני לוקח מן הבן שנה, הרי זו חזקה, והוא שמכר הבן זו השדה בכלל שדותיו, שהרי לא הכיר המחזיק שנמכרה ולפיכך לא נזהר בשטרו. אבל אם מכר הבן שדה זו בפני עצמה, אין לך מחאה גדולה מזו.
הלכה ט
נרה שנה אחר שנה אפילו כמה שנים, הואיל ולא נהנה בה אינה חזקה. וכן אם פתח בה שבילי המים ופתח ושדד בלבד, הואיל ולא אכל פירות, אינה חזקה.
הלכה י
זרעה ולא הרויח כלום אלא זרע כור ואסף כור לא החזיק, שהרי לא נהנה.
הלכה יא
אכלה שחת לא החזיק, ואם היה המקום דרכן לזרוע לשחת מפני שדמיו יקרין, הרי זו חזקה.
הלכה יב
אכלה ערלה שביעית וכלאים, אף על פי שנהנה בעבירה, הרי זו חזקה.
[השגת הראב"ד]: אכלה ערלה שביעית וכו' עד הרי זו חזקה
אמר אברהם: שבוש הוא ולא אמרו אלא שאכילת עצים שמה אכילה הואיל וליכא פירי אחריני. עד כאן לשונו.
הלכה יג
היה המקום שהחזיק בו סלע או חלמיש שאינו ראוי לזריעה, צריך ליהנות בו בדבר הראוי לה, כגון שישטח בו הפירות או יעמיד בו בהמה וכיוצא בזה. ואם לא נהנה בו בכל אותן השלש שנים בדבר הראוי לו, לא החזיק.
הלכה יד
היה מעמיד בהמה במקום מסויים מחצר חברו או שהיה מגדל שם תרנגולין או מעמיד שם תנור וכירים וריחים או שנתן שם זבלו בין שהעמיד שם מחיצה בין שלא העמיד, אם נשתמש בדברים אלו וכיוצא בהן שלש שנים ביום ובלילה וטען על בעל החצר ואמר: אתה נתת לי מקום זה או מכרתו לי, הרי זו חזקה.
הלכה טו
שדה שהיא מוקפת גדר ובא זה שהחזיק בה וזרע חוץ לגדר ונהנה בכל מקום שאינו שמור, אף על פי שאכלו שנה אחר שנה, לא עלתה לו חזקה, שהבעלים טוענין ואומרין: כיון שראינו שזורע במקום מופקר אמרנו: כל מה שזרע חית השדה תאכלנו ולפיכך לא מחיתי. והוא הדין לכל הזורע מקום שאינו שמור, אלא רגל חיה ויד כל אדם מצויין בו.
הלכה טז
אכלה כולה חוץ מבית רובע, החזיק בכולה חוץ מאותו בית רובע שלא נהנה בו, אפילו היה חלמיש בתוך השדה הואיל ולא נשתמש בו כראוי לו, אין לזה בו חזקה.
הלכה יז
החזיק אחד באילנות ואכל פירותיהן ואחד החזיק בקרקע וזרעה ואכל פירותיה, וכל אחד משניהם טוען שהכל שלי ואני לקחתיו, זה שהחזיק באילנות ואכלן שלש שנים יש לו האילנות וקרקע שצריכין לו, והוא כמלא האורה וסלו חוצה לכל אילן ואילן. וזה שהחזיק בקרקע, יש לו שאר הקרקע.
הלכה יח
וכן האוכל כל פירות אילן שלש שנים וטען על בעל האילן: אתה מכרת לי אילן זה וקרקעו, הרי זה יש לו קרקע כעובי האילן עד התהום.
הלכה יט
שדה אילן שהיו בו שלשים אילנות בתוך בית שלש סאין ואכל עשרה בשנה ראשונה ועשרה בשנה שניה ועשרה בשנה שלישית, הוחזק בכל, והוא שהיו עשרה שאכל מפוזרות בכל בית השלש סאין ולא הוציאו שאר האילנות פירות. אבל אם הוציאו שאר האילנות פירות ולא אכלן, לא הוחזק אלא במה שאכל.
הלכה כ
במה דברים אמורים?
בשאכל הוא מקצת הפירות ובזזו העם שאר הפירות, אבל אם מניח פירותיהן עליהן הואיל ואכל אילן מכאן ואילן מכאן מכל השדה, החזיק בכל השדה אע"פ שלא אסף כל פירותיה.
[השגת הראב"ד]: במה דברים אמורים בשאכל וכו' עד אף על פי שלא אסף כל פירותיה
אמר אברהם: דעת אחרת היה לו כי ראה בגמ' והוא דבזו בזויי וסבר כי הוא לשון בזה ושלל וטעה כי הוא כמו בזעיה בזועי והוא לשון פזור שאכל שלשה מכאן ושלשה מכאן ומכאן הוציאו המפרשים זה הפזור שכתב הוא. עד כאן לשונו.