הלכות טוען ונטען - פרק ד

הלכה א

אין מודה במקצת חייב שבועה מן התורה עד שיטעננו בדבר שבמדה או במשקל או במנין, ויודה לו בדבר שבמדה או שבמשקל או שבמנין. כיצד?

עשרה דינרין יש לי בידך אין לך בידי אלא חמשה, כור חטים יש לי בידך אין לך בידי אלא לתך, שתי ליטרין של משי יש לי בידך אין לך בידי אלא רוטל, הרי זה חייב. וכן כל כיוצא בזה. אבל אמר לו כיס מלא דינרין מסרתי לך לא מסרת לי אלא חמשים, מאה דינרין מסרתי לך לא מסרת לי אלא צרור של דינרין ולא מנית אותן בפני ואיני יודע מה היה בו ומה שהנחת אתה נוטל הרי זה פטור. וכן כל כיוצא בזה.

הלכה ב

בית מלא תבואה מסרתי לך, והלה אומר: לא מסרת לי אלא עשרה כורין, עשרה כורין מסרתי לך איני יודע כמה הם שהרי לא מדדתם בפני, אלא מה שהנחת אתה נוטל פטור.

הלכה ג

בית זה מלא עד הזיז מסרתי לך, והלה אומר עד החלון חייב. וכן כל כיוצא בזה.

הלכה ד

אין מודה במקצת חייב שבועה עד שיודה בדבר שאפשר לו לכפור בו. כיצד?

מי שטען חברו ואמר: מאה דינרין יש לי אצלך חמשים שבשטר זה וחמשים בלא שטר אין לך בידי אלא חמשים שבשטר, אין זה מודה במקצת, שהשטר לא תועיל בו כפירתו והרי כל נכסיו משועבדין בו ואפילו כפר בו היה חייב לשלם. לפיכך נשבע היסת על החמשים.

הלכה ה

שטר שכתוב בו סלעים ולא הזכיר מנין, מלוה אומר: חמש סלעים שיש לי בידך הם הכתובים בו, והלוה אומר: אין לך בידי אלא שלש והם הכתובים בשטר. אף על פי שאין מחייבין אותו בשטר זה אלא בשתים והרי הודה בסלע שאפשר לכפור בה, הרי זה פטור מפני שהוא כמשיב אבדה, ותקנת חכמים היא שכל שישיב אבדה לא ישבע, כמו שביארנו במקומו. וכן האומר לחברו: אמר לי אבא שיש לי בידך מנה, והלה אומר: אין לך בידי אלא חמשים, הרי זה משיב אבדה ופטור אף משבועת היסת, ואין צריך לומר אם הודה מעצמו ואמר: מנה היה לאביך בידי ונתתי לו חמשים, דינרין ונשאר לו חמשים שזה פטור אף משבועת היסת. אבל יורש שטען ואמר: אני יודע בודאי שיש לאבי בידך או ביד אביך מנה, והוא אומר: אין לו בידי אלא חמשים, או אין לך ביד אבי אלא חמשים, הרי זה מודה מקצת וישבע.

הלכה ו

מנה לי בידך על משכון זה אין בידי עליו אלא חמשים, הרי זה מודה וישבע. אין המשכון שוה אלא חמשים או פחות, הרי זה נשבע ומשלם החמשים שהודה בהן. היה המשכון שוה מאה או יתר, הואיל והמלוה יכול לטעון עליו עד כדי דמיו, הרי המלוה נשבע ונוטל מדמי המשכון, היה שוה שמונים נשבע המלוה שאין לו פחות משמונים ונוטלן מן המשכון, ונשבע הלוה מן התורה על העשרים שכפר בהן. כפר בכל ואמר: אין זה משכון אלא פקדון ואין לו אצלי כלום, נשבע המלוה שאין פחות משמונים ונשבע הלוה היסת על העשרים.

[השגת הראב"ד]: מנה לי בידך על וכו' עד שהודה בהם

אמר אברהם: ואם שוה החמשים מה ישבע הילך הוא עד כאן לשונו

[השגת הראב"ד]: היה המשכון שוה וכו' עד על העשרים שכפר בהם

אמר אברהם: אף זה הילך הוא. עד כאן לשונו.

הלכה ז

מנה לי בידך, והלה אומר: חמשים ודאי יש לך בידי, אבל החמשים איני יודע אם אני חייב בהן או לאו, הרי זה מחוייב שבועה מפני שהודה במקצת ואינו יכול להשבע במקצת שכפר בו שהרי אינו יודע, לפיכך משלם המנה בלא שבועה. וכן כל כיוצא בזה. ויש לו להחרים על מי שטוען עלי דבר שאינו יודע בודאי שאני חייב בו.

הלכה ח

מנה לי בידך והרי עד אחד מעיד עליו, והנטען אומר: כן הוא, אבל אתה חייב לי כנגד אותו מנה, הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם. ומפני מה אינו יכול לישבע שהרי הוא מודה במה שהעיד בו העד, ואין הנשבע בהעדאת עד אחד נשבע עד שיכחיש את העד ויכפור בעדותו וישבע על כפירתו. לפיכך שטר שיש בו עד אחד וטען שפרעו, וכן כפרן שבא עליו עד אחד וטען שפרע או החזרתי לך הפקדון, הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע ומשלם. מעשה באחד שחטף לשון כסף מחברו בפני עד אחד ואמר אחר כן: חטפתי ושלי חטפתי. ואמרו חכמים: הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע ומשלם. וכן כל כיוצא בזה.

[השגת הראב"ד]: לפיכך שטר שיש בו עד וכו' עד ואינו יכול לישבע ומשלם

אמר אברהם: משלים הוא ממשל ולמה לא יכחיש העד מכל וכל בשבועתו שפרע ואולי על דרך שכתב במקום אחר שטען תחלה בבית דין להד"מ והוציא עליו שטר זה שמכחישו בהלואה ואחר כך אמר לויתי ופרעתי והיה לו להזהר בדבריו. עד כאן לשונו.

הלכה ט

מנה הלויתיך לא היו דברים מעולם, הביא עד אחד שלוה ממנו בפניו הואיל ואילו היו שנים היה מוחזק כפרן ומשלם כמו שיתבאר, הרי זה נשבע על פי עד אחד, שכל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה. חזר ואמר: פרעתי משלם בלא שבועה, כמו שבארנו.

הלכה י

מנה לי בידך אין לך בידי כלום. והעדים מעידין עליו שעדיין יש לו אצלו חמשים, פסקו כל הגאונים הלכה שישלם חמשים וישבע על השאר, שלא תהא הודיית פיו גדולה מהעדאת עדים.