הלכות אישות פרק יט

הלכה א

מתנאי הכתובה: שיהיו בנים הזכרים יורשים כתובת אמן ונדונייתה שהכניסה בתורת נכסי צאן ברזל, ואחר כך חולקין שאר הירושה עם אחיהם בשוה.

הלכה ב

כיצד?

נשא אשה, כתובתה ונדונייתה אלף, וילדה בן ומתה בחייו, ואחר כך נשא אשה אחרת, כתובתה ונדונייתה מאתים, וילדה בן ומתה בחייו, ואחר כך מת הוא והניח אלפים בנו מן הראשונה יורש אלף שבכתובת אמו, ובנו מן השנייה יורש מאתים שבכתובת אמו, והשאר יורשים אותו בשוה. נמצא ביד בן הראשונה אלף וארבע מאות, וביד בן השנייה שש מאות.

הלכה ג

במה דברים אמורים?

בשהניח יותר על כדי שתי הכתובות דינר אחד או יותר, כדי שיחלקו השאר בשוה, אבל אם לא הניח יותר דינר חולקים הכל בשוה. שאם יירשו אלו כתובת אמן ואלו כתובת אמן ולא ישאר דינר אחד לחלוק אותו בין היורשים נמצא תנאי זה מבטל חלוק ירושה בין הבנים בשוה שהוא מן התורה.

הלכה ד

והוא הדין למי שנשא נשים רבות, בין בזו אחר זו בין בבת אחת, ומתו כולן בחייו ולו מהן בנים זכרים, אם היה שם יותר על כדי כל הכתובות דינר כל אחד ואחד יורש כתובת אמו והשאר חולקין בשוה.

הלכה ה

אמרו היתומים: הרי אנו מעלין על נכסי אבינו יותר דינר, כדי שיטלו כתובת אמן אין שומעין להם, אלא שמין את הנכסים בבית דין כמה שהיו שוין בשעת מיתת אביהן, ואע"פ שנתרבו או נתמעטו אחר מיתת אביהן קודם שיבואו לחלוק, אין שמין אותן אלא כשעת מיתת אביהן.

הלכה ו

היה שם יותר על כדי כל הכתובות דינר או יותר, אע"פ שיש עליו שטר חוב כנגד היותר אינו ממעט אלא כל אחד ואחד מהן יורש כתובת אמו.

הלכה ז

מי שהיה נשוי שתי נשים ומתה אחת מהן בחייו ואחת אחר מותו ולו בנים משתיהן, אע"פ שלא הניח יתר על שתי הכתובות, אם נשבעה השניה שבועת אלמנה קודם שתמות בניה קודמים לירושת כתובתה, מפני שאינן יורשין כתובת אמן בתנאי זה אלא ירושה של תורה, ואחר כך יורשין בני הראשונה כתובת אמן בתנאי זה, ואם נשאר שם כלום חולקין אותו בשוה. ואם מתה קודם שתשבע בני הראשונה יורשים כתובת אמן בלבד, והשאר חולקין בשוה.

הלכה ח

היה נשוי שתי נשים והיו לו מהן בנים ומת, ואחר כך מתו הנשים אם נשבעו ואחר כך מתו, כל אחד ואחד יורש כתובת אמו בירושה של תורה ולא בתנאי זה, לפיכך אין משגיחין אם יש שם מותר או אין שם, ויורשי הראשונה קודמין ליורשי השנייה. ואם לא נשבעו חולקין הבנים הכל בשוה ואין שם ירושת כתובה, לפי שאין לאלמנה כתובה עד שתשבע.

הלכה ט

אחת נשבעה ואחת לא נשבעה זו שנשבעה בניה יורשין כתובתה תחלה והשאר חולקין אותו בשוה. וכל היורש כתובת אמו שמתה בחיי אביו אינו טורף מנכסים משועבדים אלא מבני חורין ככל היורשין.

הלכה י

ומתנאי כתובה: שתהיינה הבנות ניזונות מנכסי אביהן אחר מותו עד שיתארסו או עד שיבגרו. בגרה הבת אע"פ שלא נתארסה, או נתארסה אע"פ שלא בגרה אין לה מזונות ובת הניזונת מנכסי אביה לאחר מותו מעשה ידיה ומציאתה לעצמה לא לאחים.

הלכה יא

פוסקין לבת מזונות וכסות ומדור מנכסי אביה, כדרך שפוסקין לאלמנה. ומוכרין למזון הבנות וכסותן בלא הכרזה, כדרך שמוכרין למזון האלמנה וכסותה. אלא שהאשה פוסקין לה לפי כבודה וכבוד בעלה, ולבנות פוסקין להן דבר המספיק להן בלבד, ואין הבנות נשבעות.

הלכה יב

אין הבנים יורשין כתובת אמן, ולא הבנות ניזונות בתנאים אלו עד שיהיה שטר כתובה יוצא מתחת ידם, אבל אם אין שם שטר כתובה אין להם כלום, שמא מחלה אמן כתובתה ואם אין דרכם לכתוב כתובה יש להן כפי התנאים.

[השגת הראב"ד ז"ל]: אין הבנים יורשין וכו'

כתב הראב"ד ז"ל הפלא ופלא וכי מזון הבנות תלוי בפרעון כתובתה והמחילה אינה אלא כפרעון ואם פרע הבעל כתובת אשתו לא יטלו בנותיו מזונותיהן. עד כאן לשונו.

הלכה יג

מי שצוה בשעת מיתתו לעקור אחד מתנאי כתובה, כגון שאמר: אל יזונו בנותיו מנכסיו, או אל תזון אלמנתו מנכסיו, או אל יירשו בניו כתובת אמן אין שומעין לו. נתן כל נכסיו במתנה לאחרים, הואיל ומתנת שכיב מרע אינה קונה אלא לאחר מיתה, כמו שיתבאר -הרי המתנה וחיוב הנכסים בתנאין אלו באין כאחד, ולפיכך אלמנתו ובנותיו ניזונות מנכסיו ובניו יורשים כתובת אמן שמתה בחיי בעלה.

[השגת הראב"ד ז"ל]: מי שצוה וכו'

כתב הראב"ד ז"ל רואה אני דעת המחבר הזה דמתנת ש"מ אינה כמשועבדין כלל ואינו כן מכמה ראיות המפורשות בגמרא שאין פנאי לכותבן אבל למזונות אלמנתו כיון דמחיים תפסה לה לא פקע שיעבודא אבל לגבי מזון הבנות וכ"ש לכתובת בנין דכרין כמשועבדין נינהו ופקע שיעבודן ומי שיש לו לב יבין ואל יטעה כלל באסיפותיו. עד כאן לשונו.

הלכה יד

בת הממאנת הרי היא כשאר הבנות ויש לה מזונות, אבל בת היבמה ובת השנייה ובת הארוסה ובת האנוסה אין להן מזונות אחר מיתת אביהן בתנאי זה, אבל בחיי אביהן הוא חייב במזונותן כדין שאר הבנים והבנות בחיי אביהן.

[השגת הראב"ד ז"ל]: בת הממאנת וכו'

כתב הראב"ד ז"ל מה שאינו כתב כי הממאנת אין לה לא בת ולא בן ולא שאלו עליה אלא על עצמה אם תחזור לבית אביה אם יש לה מזונות מן האחים או לא ופשטו לה שיש לה. עד כאן לשונו.

הלכה טו

המארס בת הניזונת מן האחין חייב במזונותיה משעת האירוסין, שהרי אין לה מזונות מאחיה (אלא עד שתתארס או עד שתבגר, וזו) אינה בוגרת כדי שתזון עצמה אלא קטנה או נערה, ואין אדם רוצה שתתבזה ארוסתו ותלך ותשאל על הפתחים.

הלכה טז

נשאת הבת ומיאנה או נתגרשה או נתאלמנה, אפילו היא שומרת יבם, הואיל וחזרה לבית אביה ועדיין לא בגרה הרי זו ניזונת מנכסי אביה עד שתבגר או עד שתתארס.

הלכה יז

מי שמת והניח בנים ובנות יירשו הבנים כל הנכסים, והם זנין את אחיותיהם עד שיבגרו או עד שיתארסו. במה דברים אמורים?

בשהניח נכסים שאפשר שיזונו מהם הבנים והבנות כאחד עד שיבגרו הבנות, ואלו הן הנקראין נכסים מרובין, אבל אם אין בנכסים שהניח אלא פחות מזה מוציאין מהם מזונות לבנות עד שיבגרו ונותנין השאר לבנים. ואם אין שם אלא כדי מזון הבנות בלבד הבנות ניזונות מהן עד שיבגרו או עד שיתארסו, והבנים ישאלו על הפתחים.

הלכה יח

במה דברים אמורים?

בשהניח קרקע, אבל אם הניח מטלטלין הואיל ובתקנת הגאונים הוא שיזונו הבנות מן המטלטלין הרי הבנים והבנות ניזונות כאחד מן הנכסים האלו המועטין, שלא תקנו להם במטלטלין אלא שיהיו כבנים, וכזה הורו הגאונים.

הלכה יט

הניח קרקע והיו הנכסים מרובין ונתמעטו אחר כן כבר זכו בהן יורשים. היו מועטין בשעת מיתה ונתרבו אחר כך הבנים יורשין אותן, ואפילו לא נתרבו, אם קדמו הבנים ומכרו נכסים מועטין מכרן קיים.

הלכה כ

היו הנכסים מרובין ויש עליו חוב, או שהתנה עם אשתו שיזון את בתה אין החוב ולא מזונות בת אשתו ממעטין בנכסים, אלא יירשו הבנים הכל ויתנו לבעל חוב חובו, ויזונו בת אשת אביהן עד זמן שפסק, ויזונו אחיותיהן עד שיבגרו או עד שיתארסו ויצאו מתחת ידיהם.

הלכה כא

הניח אלמנה ובת ממנה או מאשה אחרת ואין בנכסים כדי שיזונו שתיהן האלמנה ניזונת והבת תשאל על הפתחים. וכן אני אומר: שמזונות הבת קודמין לירושת הבן כתובת אמו שמתה בחיי אביו, ואע"פ ששניהם מתנאי כתובה וקל וחומר הדברים: אם נדחת ירושה של תורה מפני מזונות הבת, לא תדחה ירושת הכתובה שהיא תנאי בית דין מפני מזונות הבת?!

הלכה כב

מי שמת והניח בנות גדולות וקטנות ולא הניח בן אין אומרים יזונו הקטנות עד שיבגרו ויחלקו שאר הנכסים בשוה, אלא כולן חולקות בשוה.