הלכות נערה בתולה פרק ב

הלכה א

חמשים כסף של קנס הם דמי הנאת שכיבה בלבד, וחייב המפתה ליתן בושת ופגם יותר על הקנס הקצוב בתורה, יתר עליו האונס שהוא נותן את הצער. שהנבעלת ברצונה אין לה צער, ואנוסה יש לה צער. וכן הוא אומר באנוסה: תחת אשר עינה.

הלכה ב

נמצא המפתה משלם שלשה דברים: קנס ובושת ופגם,

והאונס ארבעה: קנס ובושת וצער ופגם.

הלכה ג

קנס שוה בכל: אחד הבא על בת כהן גדול ואחד הבא על בת גר או ממזר קנסה חמשים כסף, אבל הבושת והפגם והצער אינן שוין בכל וצריכין שומא.

הלכה ד

כיצד שמין?

הבושת הכל לפי המבייש והמתבייש: שאינו דומה המבייש נערה חשובה וממשפחה מיוחסה למבייש קטנה עניה בזויה, ואינו דומה מתבייש מאדם חשוב וגדול למתבייש אחד מהנבלים וקל מן הקלים.

הלכה ה

ולפי זה רואין הדיינין מעלתו ומעלתה, ושמין: כמה ממון ראוי לאביה ולמשפחתה ליתן ולא יארע להן דבר זה מאדם זה וכמוהו חייב לשלם.

הלכה ו

פגם לפי יפייה. רואין אותה כאילו היא שפחה נמכרת בשוק, כמה היא שוה בעולה וכמה היתה שוה בתולה. שאדם רוצה לקנות שפחה בתולה ליתנה לעבדו שהוא רוצה בהנייתו וטובתו, ורואין כמה פחתה – וישלם.

צער לפי קטנותה ובנין גופה ולפי שניו וגופו, אומדין: כמה האב רוצה ליתן ולא תצטער זו מזה ויתן.

הלכה ז

המפתה נותן בושת ופגם מיד ואינו נותן את הקנס אלא אם כן לא נשאה, שנאמר: ואם מאן ימאן אביה לתתה לו כסף ישקול אבל האונס נותן ארבעה דברים מיד וכונס, לפיכך כשתרצה להתגרש או אם תתאלמן אין לה כלום.

הלכה ח

באו עליה שנים אחד כדרכה ואחד שלא כדרכה זה שבא עליה שלא כדרכה אם הוא ראשון חייב בבושת ופגם, ואם הוא אחרון חייב בבושת בלבד, שכבר נפגמה. וזה שבא עליה כדרכה בין ראשון בין אחרון חייב בקנס ובשאר הדברים, אבל אין בשת ופגם של בת שלא נבעלה כלל כבשת ופגם זו שנבעלה שלא כדרכה.

הלכה ט

כבר הודענו הבנות שאין להן קנס, ועשר הן: הבוגרת, והממאנת, והמגורשת, והאיילונית, והשוטה, והחרשת, והגיורת, והשבויה, והמשוחררת, והיוצא עליה שם רע, ושאר הבנות יש להן קנס.

הלכה י

כל בת שיש לה קנס יש לה בושת ופגם, ואם היתה אנוסה יש לה צער, וכל בת שאין לה קנס, כך אין לה לא בושת ולא פגם אם נתפתתה וכן אם נאנסה חוץ מבוגרת וממאנת ושוטה וחרשת.

הלכה יא

כיצד?

האונס את הבוגרת ואת הממאנת, אע"פ שאין להן קנס יש להן בושת ופגם וצער, והאונס שוטה או חרשת משלם צער בלבד אבל המפתה את כולן פטור מכלום.

הלכה יב

אין אדם משלם קנס בכל מקום בהודאת פיו, אלא על פי עדים. לפיכך האומר אנסתי או פתיתי בתו של פלוני אינו משלם קנס אבל משלם בשת ופגם בהודאת פיו. וכן בת שתבעה איש בדין ואמרה לו: אנסת או פתית אותי, והוא אומר לא היו דברים מעולם הרי זה נשבע שבועת היסת, שאילו הודה היה משלם לה בשת ופגם וצער על פי עצמו.

הלכה יג

אמרה לו: אנסת אותי והוא אומר: לא כי אלא פתיתי הרי זה נשבע שבועת התורה על דמי הצער ומשלם בשת ופגם, שהרי הודה במקצת הטענה, כמו שיתבאר במקומו.

[השגת הראב"ד ז"ל]: אמרה לו וכו'

כתב הראב"ד ז"ל אין כאן שבועה לפי שאין כאן תובע שהתשלומין אינן שלה וכמו מנה לאבי בידך הוא ואם טען אביה אפשר שיהיה זה הדין ובדרישה איך תדע שיהיה זה אונס. עד כאן לשונו.

הלכה יד

שלשה דברים של מפתה וארבעה של אונס הרי הן של אב שכל שבח נעורים לו, ואם אין לה אב הרי הן של עצמה.

הלכה טו

מפותה או אנוסה שלא תבעה עד שבגרה או עד שנשאת או עד שמת האב הארבעה דברים או השלשה שלה. עמדה בדין ותבעה אותן. ואח"כ בגרה או שנשאת הרי הן של אב. ואם מת האב אחר עמידתה בדין הרי הן של אחין שהן יורשי האב שמעת שעמדה בדין זכה בהן האב.

[השגת הראב"ד ז"ל]: שלא תבעה וכו'

כתב הראב"ד ז"ל הג' במפותה אם מת האב למה שלה וכי יורשת אביה היא. עד כאן לשונו.

הלכה טז

הבת שנתארסה ונתגרשה קנסה לבדו לעצמה, נאנסה או נתפתתה ואח"כ נתקדשה לאחר קנסה ושאר הדברים לאביה, שאין האירוסין מוציאין מרשות אב.

הלכה יז

אני אומר שזה שנאמר בתורה: אל תחלל את בתך להזנותה שלא יאמר האב: הואיל ולא חייבה תורה מפתה ואונס אלא שיתן ממון לאב, הריני שוכר בתי הבתולה לזה לבוא עליה בכל ממון שארצה, או אניח זה לבוא עליה בחנם שיש לו לאדם למחול ממונו לכל מי שירצה לכך נאמר: אל תחלל את בתך להזנותה. שזה שחייבה תורה לאונס ולמפתה ממון ולא מלקות, בשאירע הדבר מקרה שלא מדעת אביה ולא הכינה עצמה לכך, שדבר זה אינו הווה תמיד ואינו מצוי,אבל אם הניח זה בתו הבתולה מוכנת לכל מי שיבוא עליה גורם שתמלא הארץ זמה, ונמצא האב נושא בתו והאח נושא אחותו, שאם תתעבר ותלד לא יודע בן מי הוא. והמכין בתו לכך הרי היא קדשה, ולוקה הבועל והנבעלת משום לא תהיה קדשה ואין קונסין אותו שלא חייבה תורה קנס אלא לאונס ומפתה, אבל זו שהכינה עצמה לכך בין מדעתה בין מדעת אביה הרי זו קדשה. ואיסור קדשה אחד הוא בין בבתולה בין בבעולה, ולפיכך אמרו חכמים: שהיוצא עליה שם רע בילדותה אין לה קנס, כמו שבארנו, שהרי זו בחזקת שהפקירה עצמה לדבר זה ברצונה.

[השגת הראב"ד ז"ל]: לא תהיה קדשה וכו'

כתב הראב"ד ז"ל אין דעתי מסכמת לזה שאין קדשה אלא שעומדת בקובה של זונות וכן אמרו בספרי לא תהיה קדשה אזהרה למזנה כענין שנאמר: לא היתה בזה קדשה ושם נאמר הקדשה היא בעינים על הדרך.

[השגת הראב"ד ז"ל]: ואין קונסין אותו

כתב הראב"ד ז"ל ועוד שגם הוא מפותה ומדעתו עושה. עד כאן לשונו.