הלכות יבום וחליצה פרק ב

 הלכה א

מדברי סופרים שלא יבא היבם על יבמתו עד שיקדש אותה בפני שני עדים בפרוטה או בשווה פרוטה, וזהו הנקרא מאמר. ואין המאמר קונה ביבמה קנין גמור כמו הביאה, והעושה מאמר ביבמתו שלא מדעתה לא עשה כלום, שאין האשה מתקדשת אלא ברצונה. וקטנה מן האירוסין אין עושין בה מאמר אלא מדעת אביה.

הלכה ב

וכשם שהוא מקדש את יבמתו, כך הוא מברך ברכת נישואין בעשרה וכותב כתובה כדין כל נושא אשה. הבא על יבמתו ולא עשה בה מאמר קנה קנין גמור ואינו צריך לחזור ולקדש אחר הבעילה, ומכין אותו מכת מרדות, וכותב לה כתובה.

הלכה ג

הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון, בין שהיה הוא מזיד והיא שוגגת או אנוסה, בין שהיתה היא מזידה והוא שוגג או אנוס, בין שהיתה ישנה בין שהיתה ערה (בין שבא עליה כדרכה בין שלא כדרכה), אחד המערה ואחד הגומר קנה.

הלכה ד

במה דברים אמורים?

שנתכוון לבעול, אבל (אם נפל מן הגג ונתקע בה) או שבא עליה שכור שאינו מכיר כלום, או ישן לא קנה נתכוון לדבר אחר והטיח ביבמתו לא קנה, להטיח בבהמה והטיח ביבמתו – קנה, שהרי נתכוון לשם בעילה מכל מקום.

הלכה ה

יבמה שנתיבמה ואמרה בתוך שלשים יום: לא נבעלתי, ואע"פ שהוא אומר: בעלתי וגירשה כופין אותו שיחלוץ לה, הואיל וקדם וגירשה בגט, ואם עדיין לא גירש כופין אותו שיבעול או יחלוץ ויוציא בגט. גירשה לאחר שלשים יום והיא אומרת: לא נבעלתי מבקשים ממנו שיחלוץ לה, ואם היה מודה שלא בעל כופין אותו לחלוץ. היא אומרת: נבעלתי, והוא אומר: לא בעלתי אינה צריכה חליצה, שאין זה נאמן לאוסרה על כל אדם אחר שכנסה.

הלכה ו

מי שמת והניח אחים רבים מצוה על הגדול לייבם או לחלוץ, שנאמר: והיה הבכור אשר תלד וגו' מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בבכור שבאחין, כלומר: גדול האחין יקום על שם אחיו המת, וזה שנאמר: אשר תלד, משמעו אשר ילדה האם, ואין משמעו אשר תלד היבמה.

הלכה ז

לא רצה הגדול לייבם מחזרין על כל האחין, לא רצו חוזרין אצל הגדול ואומרין לו: עליך מצוה, או חלוץ או יבם. ואין כופין את היבם לייבם אבל כופין אותו לחלוץ.

הלכה ח

אמר הגדול: המתינו לי עד שיגדיל הקטן, או עד שיבא ההולך, או עד שיבריא החרש ונמלך בו, ואם לא ירצה אני אייבם, או אני אחלוץ אין שומעין לו, אלא אומרין לו עליך מצוה, או יבם או חלוץ.

הלכה ט

וכן אם היה הגדול במדינה אחרת אין אחיו הקטן יכול לומר: על אחי הגדול היא המצוה המתינו לו עד שיבא, אלא אומרין לזה שהוא כאן: יבם או חלוץ.

הלכה י

יבמה הראויה לייבום שלא רצתה להתייבם דינה כדין מורדת על בעלה וכופין את יבמה לחלוץ לה, ותצא בלא כתובה. ואם הניח אחיו נשים רבות כל מי שתבעה היבם מהן לייבום ולא רצתה היא המורדת וחולץ לה ותצא בלא כתובה, ושאר צרותיה שלא נתבעו נוטלות כתובתן כשאר האלמנות.

הלכה יא

היו היבמין רבים ותבע אותה הגדול לייבום והיא אינה רוצה בו ורוצה באחיו אין שומעין לה שמצוה בגדול לייבם.

הלכה יב

אמר הגדול: איני רוצה לא לייבם ולא לחלוץ הרי אחי לפניך, ותבע אותה אחד מן האחין לייבום, והיא אינה רוצה בו ורצתה באח אחר והוא רוצה בה אין זו מורדת. מאחר שנסתלק הגדול שמצוה בו הרי כולן שוין, והואיל והיא רוצה באחד מהן והוא רוצה בה הרי זו לא מרדה. ולא עוד אלא אם היה אחד מהן במדינה אחרת ואמרה: הרי אני ממתנת עד שיבא וייבם אותי, אבל זה, איני רוצה בו אין זו מורדת, ואומרין לזה שאינו הגדול התובע אותה: אם תרצה לחלוץ לה וליתן לה כתובה – חלוץ, ואם לאו, הרי רצתה שתשב עד שיבא אחיך הואיל ואין לך דין קדימה עליו.

[השגת הראב"ד ז"ל]: הרי כולן שוין

כתב הראב"ד ז"ל ואיך יאמר שכולן שוין ואני רואה בגמרא דתני אביי קשישא מצוה בגדול ליבם לא רצה הולכין אחר גדול אלמא כל הגדול מחבירו הוא קודם למצוה.

הלכה יג

בא זה שתלתה בו ולא רצה בה חוזרין אצל זה שתבע אותה לייבם והיא אינה רוצה בו, ואומרין לה: אין כאן מי שרצה לייבם אלא זה ומצות ייבום קודמת. או תתייבם לו או תצא בלא כתובה כדין כל מורדת.

הלכה יד

כל יבמה שאמרנו שדינה שתחלוץ ולא תתייבם הרי זו נוטלת כתובתה, אם יש לה כתובה כשאר כל האלמנות. וכן אם היה יבמה מוכה שחין או שיש בו שאר מומי אנשים -חולץ לה ונוטלת כתובתה. נולדו בה מומין כשהיא שומרת יבם נסתחפה שדהו אם לא רצה לייבם יחלוץ ויתן כתובה.

הלכה טו

יבמה שנדרה הנייה מיבמה בחיי בעלה, או שנדרה הנייה מכל היהודים כופין אותו שיחלוץ לה ותטול כתובתה. ואם נדרה לאחר מיתת בעלה מבקשין ממנו שיחלוץ לה, ואם לא רצה הרי זו מורדת. וכן אם נתכוונה בנדרה אפילו בחיי בעלה, כדי שלא ייבם אותה אין כופין אותו לחלוץ אלא אם כן מרדה ותצא בלא כתובה.

[השגת הראב"ד ז"ל]: ותצא בלא כתובה

כתב הראב"ד ז"ל אין הדעת מודה בזה שכיון שאמרו או כופין או מבקשין לחלוץ נראה שאינה מורדת שהמורדת אין חוששין להיתרה אלא לאחר כמה שנים אבל כאן כופין אותו מיד או מבקשין מיד לפי שאין זו מורדת (להדיא) לכתחלה. עד כאן לשונו.

הלכה טז

יבמה שתבעה היבם לחליצה והיא אומרת: איני חולצת ולא נוטלת כתובה אלא אשב בבית בעלי וכשאר כל האלמנות אין שומעין לה, שהרי הקנו אותה לזה מן השמים, רצה מייבם, רצה חולץ ונותן כתובה. ולא עוד אלא אפילו אמרה: אני ניזונת משלי ואשב עגונה כל ימי חיי אין שומעין לה, שהרי היבם אומר לה: כל זמן שאת זקוקה לי אין נותנין לי אשה אחרת, ואפילו היה נשוי, אפשר שישא אשה אחרת, או תהיה לו מריבה בתוך ביתו מפני היבמה.

הלכה יז

יבמה שלא היה לה על בעלה כתובה מפני שהיתה אסורה עליו והרי היא מותרת ליבם, כמו שיתבאר אם רצה היבם לייבם מייבם ואין לה עליו כתובה כדרך שלא היה לה על בעלה. ודינה עם יבמה בתוספת כמו שהיתה עם בעלה. אבל אם לא כתב לה בעלה כתובה או שמכרה לו כתובתה או מחלה אותה צריך היבם לכתוב לה כתובה כשאר האלמנות.

הלכה יח

היבמה קודם שיבא עליה יבמה או קודם שיחלוץ לה הרי היא אסורה להנשא לזר, שנאמר: לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר ואם נשאת לאחר ובעל לוקה הוא והיא ומוציאה בגט, ואפילו היו לה כמה בנים ממנה. ונאסרה עליו ועל יבמה ויבמה חולץ, לה ואח"כ תהיה מותרת לאחרים.

הלכה יט

נתקדשה לאחר לא נאסרה על יבמה, אלא נותן לה הזר שקדשה גט, ויבמה מייבם או חולץ. ואם היה יבמה כהן שאינו יכול לישא גרושה תצא מן הזר בגט, כדי שלא יהא החוטא נשכר, ויחלוץ לה יבמה.

הלכה כ

חזר הזר שגירשה מן האירוסין ונשאה אחר שחלץ לה יבמה אין מוציאין אותה מידו, אבל אם גירשה מן הנשואין וחזר ונשאה אחר שחלצה מוציאין אותה מידו, מפני שהיא דומה לאשת איש שנשאת ובא בעלה שהיא אסורה על זה ועל זה, כמו שבארנו. והיבמה שזינתה והיא זקוקה לא נאסרה על יבמה, אלא רצה חולץ רצה מייבם.

הלכה כא

כל יבמה שהיא ספק מדבריהם אם יש עליה זיקת יבם או אין עליה זיקת יבם, כגון: יבמה שילדה ולד שלא כלו לו חדשיו ומת בתוך שלשים יום שדינה שתחלוץ מספק מדבריהם, כמו שבארנו, אם הלכה ונתקדשה לאחר קודם חליצה חולץ לה יבמה ותשב עם בעלה. ואם נתקדשה לכהן שהוא אסור בחלוצה אינו חולץ לה, שאין אוסרין על זה אשתו משום ספק דבריהם. גירשה הכהן או מת הרי זו חולצת ואח"כ מותרת לאחרים לכתחלה.