הלכות רוצח ושמירת נפש פרק א

הלכה א

כל הורג נפש בן אדם עובר בלא תעשה, שנאמר: לא תרצח. ואם רצח בזדון בפני עדים מיתתו בסייף, שנאמר: נקם ינקם. מפי השמועה למדו שזו מיתת סייף, בין שהרג את חברו בברזל בין ששרפו באש מיתתו בסייף.

הלכה ב

מצוה ביד גואל הדם [להרוג את הרוצח], שנאמר: גואל הדם הוא ימית את הרוצח וכל הראוי לירושה הוא גואל הדם. לא רצה גואל הדם או שלא היה יכול להמיתו או שאין לו גואל דם, בית דין ממיתין את הרוצח בסייף.

הלכה ג

האב שהרג את בנו אם היה בן לנהרג, הרי זה הורג אבי אביו מפני שהוא גואל, ואם אין לו בן אין אחד מן האחין נעשה גואל הדם להמית את אביו, אלא בית דין ממיתין אותו. ואחד הזכר ואחד הנקבה בגאולת הדם.

הלכה ד

ומוזהרין בית דין שלא ליקח כופר מן הרוצח, ואפילו נתן כל ממון שבעולם ואפילו רצה גואל הדם לפטרו שאין נפשו של זה הנהרג קנין גואל הדם אלא קנין הקב"ה, שנאמר: ולא תקחו כופר לנפש רוצח. ואין לך דבר שהקפידה תורה עליו כשפיכות דמים, שנאמר: ולא תחניפו את הארץ וגו' כי הדם הוא יחניף את הארץ וגו'.

הלכה ה

רוצח שהרג בזדון אין ממיתין אותו העדים ולא הרואים אותו עד שיבא לבית דין וידינוהו למיתה, שנאמר: ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט. והוא הדין לכל מחוייבי מיתות בית דין שעברו ועשו, שאין ממיתין אותן עד שיגמר דינם בבית דין.

הלכה ו

במה דברים אמורים?

בשעבר ועשה העון שחייב עליו מיתת בית דין, אבל הרודף אחר חברו להרגו אפילו היה הרודף קטן הרי כל ישראל מצווין להציל הנרדף מיד הרודף ואפילו בנפשו של רודף.

הלכה ז

כיצד?

אם הזהירוהו והרי הוא רודף אחריו, אע"פ שלא קיבל עליו התראה כיון שעדיין הוא רודף, הרי זה נהרג. ואם יכולים להצילו באבר מאיברי הרודף, כגון שיכו אותו בחץ או באבן או בסייף ויקטעו את ידו או ישברו את רגלו או יסמו את עינו עושין, ואם [אינן] יכולין לכוין ולהצילו אלא אם כן הרגוהו לרודף, הרי אלו הורגין אותו אע"פ שעדיין לא הרג, שנאמר: וקצותה את כפה לא תחוס עינך.

[השגת הראב”ד]: שנאמר: וקצותה את כפה וכו'

אמר אברהם: בספרי קא דריש לה הכי. עד כאן לשונו.

הלכה ח

אחד במבושיו ואחד כל דבר שיש בו סכנת נפשות, אחד האיש או האשה. ענין הכתוב שכל החושב להכות חברו הכאה הממיתה אותו, מצילין את הנרדף בכפו של רודף, ואם אינן יכולין מצילין אותו אף בנפשו, שנאמר: לא תחוס עינך.

הלכה ט

אף זו מצות לא תעשה שלא לחוס על נפש הרודף. לפיכך הורו חכמים שהעוברה שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר במיעיה בין בסם בין ביד, מפני שהוא כרודף אחריה להורגה, ואם משהוציא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש וזהו טבעו של עולם.

הלכה י

אחד הרודף אחר חברו להרגו או רודף אחר נערה מאורסה לאונסה, שנאמר: כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה. והרי הוא אומר צעקה הנערה המאורשה ואין מושיע לה. הא יש לה מושיע, מושיעה בכל דבר שיכול להושיעה ואפילו בהריגת הרודף.

הלכה יא

והוא הדין לשאר כל העריות חוץ מן הבהמה. אבל הזכור מצילין אותו בנפש הרודף כשאר כל העריות. אבל הרודף אחר הבהמה לרבעה, או שרדף לעשות מלאכה בשבת או לעבוד ע"ז אע"פ שהשבת וע"ז עיקרי הדת, אין ממיתין אותו עד שיעשה ויביאוהו לבית דין וידינוהו וימות.

הלכה יב

רדף אחר ערוה ותפשה ושכב והערה, אע"פ שלא גמר ביאתו אין ממיתין אותו עד עמדו בדין. רדף אחר ערוה ואחרים היו רודפין אחריו להצילה, ואמרה להם: הניחוהו כדי שלא יהרגני, אין שומעין לה אלא מבהילין אותו ומונעין אותו מלבעול באיבריו, ואם אינן יכולין למנעו באיבריו אפילו בנפשו, כמו שביארנו.

הלכה יג

כל היכול להציל באבר מאיבריו ולא טרח בכך, אלא הציל בנפשו של רודף והרגו הרי זה שופך דמים וחייב מיתה, אבל אין בית דין ממיתין אותו.

הלכה יד

כל היכול להציל ולא הציל עובר על לא תעמוד על דם רעך. וכן הרואה את חברו טובע בים או ליסטים באים עליו, או חיה רעה באה עליו ויכול להצילו הוא בעצמו, או ששכר אחרים להצילו ולא הציל, או ששמע גוי או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנין לו פח ולא גלה אוזן חברו והודיעו, או שידע בגוי או באונס שהוא בא על חברו ויכול לפייסו בגלל חברו להסיר מה שבלבו ולא פייסו וכל כיוצא בדברים אלו, העושה אותם עובר על לא תעמוד על דם רעך.

הלכה טו

הרואה רודף אחר חברו להרגו או אחר ערוה לבועלה ויכול להציל ולא הציל הרי זה ביטל מצות עשה שהיא וקצותה את כפה, ועבר על שני לאוין: על לא תחוס עינך ועל לא תעמוד על דם רעך.

הלכה טז

אע"פ שאין לוקין על לאוין אלו מפני שאין מעשה בהן חמורים הם, שכל המאבד נפש אחת מישראל, כאילו אבד כל העולם כולו, וכל המקיים נפש אחת מישראל, כאילו קיים כל העולם כולו.