הלכות ממרים -פרק ג
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות ממרים -פרק ג

הלכות ממרים -פרק ג

הלכה א

מי שאינו מודה בתורה שבעל פה, אינו זקן ממרא האמור בתורה, אלא הרי זה בכלל האפיקורוסין [ומיתתו בכל אדם].

 

הלכה ב

מאחר שנתפרסם שהוא כופר בתורה שבעל פה [מורידין אותו] ולא מעלין והרי הוא כשאר כל האפיקורוסין והאומרין אין תורה מן השמים והמוסרין והמומרין, שכל אלו אינם בכלל ישראל ואין צריך לא לעדים ולא התראה ולא דיינים, [אלא כל ההורג אחד מהן עשה מצוה גדולה והסיר המכשול].

 

הלכה ג

במה דברים אמורים?

באיש שכפר בתורה שבעל פה במחשבתו ובדברים שנראו לו, והלך אחר דעתו הקלה ואחר שרירות לבו וכופר בתורה שבעל פה תחילה כצדוק ובייתוס וכן כל התועים אחריו. אבל בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו בין הקראים וגדלו אותם על דעתם, הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם וגדלוהו ואינו זריז לאחוז בדרכי המצות, שהרי הוא כאנוס. ואע"פ ששמע אח"כ [שהוא יהודי וראה היהודים ודתם הרי הוא כאנוס, שהרי גדלוהו על טעותם]. כך אלו שאמרנו האוחזים בדרכי אבותם הקראים שטעו. לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשכם בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה.

 

הלכה ד

אבל זקן ממרא האמור בתורה הוא חכם אחד מחכמי ישראל שיש בידו קבלה ודן ומורה בדברי תורה כמו שידונו ויורו כל חכמי ישראל, שבאת לו מחלוקת בדין מן הדינים עם בית דין הגדול, ולא חזר לדבריהם אלא חלק עליהם והורה לעשות שלא כהוראתן. גזרה עליו תורה מיתה ומתודה ויש לו חלק לעולם הבא. אף על פי שהוא דן והן דנים, הוא קבל והם קבלו הרי התורה חלקה להם כבוד. ואם רצו בית דין למחול על כבודן ולהניחו, אינן יכולין כדי שלא ירבו מחלוקת בישראל.

 

הלכה ה

אין זקן ממרא חייב מיתה עד שיהא חכם שהגיע להוראה סמוך בסנהדרין ויחלוק על בית דין בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת או בתפילין ויורה לעשות כהוראתו, או יעשה הוא על פי הוראתו ויחלוק עליהן והן יושבין בלשכת הגזית. אבל אם היה תלמיד שלא הגיע להוראה והורה לעשות פטור, שנאמר: כי יפלא ממך דבר למשפט, מי שלא יפלא ממנו אלא דבר מופלא.

 

הלכה ו

היה חכם מופלא של בית דין וחלק ושנה ולמד לאחרים כדבריו אבל לא הורה לעשות פטור, שנאמר: והאיש אשר יעשה בזדון, לא שיאמר בזדון אלא יורה לעשות או יעשה הוא בעצמו.

 

הלכה ז

מצאן חוץ למקומן והמרה עליהן פטור, שנאמר: וקמת ועלית אל המקום, מלמד שהמקום גורם לו מיתה. וכל אלו וכיוצא בהן שהן פטורין מן המיתה יש לבית דין הגדול לנדותם ולהפרישן ולהכותן ולמנען מללמד כפי מה שיראה להן שהדבר צריך לכך.

 

הלכה ח

וכיצד דנין זקן ממרא?

בעת שיפלא דבר ויורה בו חכם המגיע להוראה בין בדבר שיראה בעיניו בין בדבר שקבל מרבותיו, הרי הוא והחולקין עמו עולין לירושלים ובאין לבית דין שעל פתח הר הבית. אומרים להן בית דין: כך הוא הדין. אם שמע וקבל מוטב, ואם לאו באין כולן לבית דין שעל פתח העזרה ואומרים להם גם הם: כך הוא הדין, אם קבלו ילכו להן ואם לאו כולן באין לבית דין הגדול ללשכת הגזית שמשם תורה יוצאת לכל ישראל, שנאמר: מן המקום ההוא אשר יבחר ה', ובית דין אומר להם: כך הוא הדין ויוצאין כולן. חזר זה החכם לעירו ושנה ולמד כדרך שהוא למוד הרי זה פטור, הורה לעשות או שעשה כהוראתו, חייב מיתה ואינו צריך התראה. אפילו נתן טעם לדבריו אין שומעין לו, אלא כיון שבאו עדים שעשה כהוראתו או שהורה לאחרים לעשות גומרין דינו למיתה בבית דין שבעירו. ותופסין אותו ומעלין אותו משם לירושלים. ואין ממיתין אותו בבית דין שבעירו ולא בבית דין הגדול שיצא חוץ לירושלים, אלא מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלים, ועד הרגל משמרין אותו וחונקין אותו ברגל, שנאמר: וכל ישראל ישמעו וייראו מכלל שצריך הכרזה.

 

וארבעה צריכין הכרזה: זקן ממרא, ועדים זוממין, והמסית, ובן סורר ומורה, שהרי בכולן נאמר ישמעו וייראו.