הלכות ממרים -פרק ה

הלכה א

המקלל אביו ואמו נסקל, שנאמר: אביו ואמו קלל דמיו בו. ואחד המקלל בחייהן או לאחר מיתתן, הרי זה נסקל. וצריך עדים והתראה כשאר כל מחוייבי מיתות בית דין. ואחד האיש ואחד האשה, וכן הטומטום והאנדרוגינוס והוא שיהיו גדולים שהגיעו לכלל העונשין.

הלכה ב

אינו חייב סקילה עד שיקללם בשם מן השמות המיוחדין. אבל אם קללם בכינוי פטור מן הסקילה. ולוקה כדרך שלוקה על קללת כל אדם כשר מישראל.

הלכה ג

וכן המקלל אבי אביו ואבי אמו, הרי זה כמקלל אחד משאר הקהל.

הלכה ד

אזהרה של מקלל אביו ואמו מנין?

עונש שמענו בפירוש אבל האזהרה הרי היא בכלל: לא תקלל חרש, הואיל והוא מוזהר שלא לקלל אדם מישראל הרי אביו בכלל ישראל.

הלכה ה

המכה אביו ואמו מיתתו בחנק, שנאמר: מכה אביו ואמו מות יומת. וצריך עדים והתראה כשאר כל מחוייבי מיתת בית דין, ואחד האיש ואחד האשה, וכן הטומטום ואנדרוגינוס, והוא: שיגיעו לכלל עונשין. אינו חייב חנק עד שיעשה בהן חבורה, אבל אם לא עשה בהן חבורה הרי זה כמכה אחד מישראל. והמכה אותן לאחר מיתה פטור.

הלכה ו

מי שהכה את אביו על אזנו וחרשו חייב ונהרג, שאי אפשר שיעשה חרש בלא חבורה אלא יצאת טיפת דם בפנים באוזן ונתחרש.

הלכה ז

המקיז דם לאביו או שהיה רופא וחתך לו בשר או אבר פטור, אע"פ שהוא פטור לכתחילה לא יעשה. או להוציא סלון מבשר אביו או אמו לא יוציא, שמא יעשה חבורה. במה דברים אמורים?

כשיש שם אחר לעשות, אבל אם אין שם מי שיעשה אלא הוא והרי הן מצטערין, הרי זה מקיז וחותך כפי מה שירשהו לעשות.

הלכה ח

אזהרה של מכה אביו מנין?

עונש שמענו אזהרה לא שמענו, הואיל והוא מוזהר שלא להכות אדם מישראל הרי אביו ואמו בכלל.

הלכה ט

שתוקי חייב על אמו ואינו חייב על אביו, אף על פי שנבדקה אמו ואמרה: בן פלוני הוא אינו נסקל או נחנק על פיה. אבל בנו מן השפחה ומן הגויים אינו חייב לא על אביו ולא על אמו. וכן גר שהורתו שלא בקדושה אע"פ שלידתו בקדושה אינו חייב על מכת אביו וקללתו.

הלכה י

כשם שאינו חייב על אביו, כך אינו חייב על אמו, שנאמר: ומקלל אביו ואמו את שהוא חייב על אביו חייב על אמו וזה שאינו חייב על אביו, אינו חייב על אמו.

הלכה יא

הגר אסור לקלל אביו הגויים ולהכותו ולא יבזהו, כדי שלא יאמרו: באו מקדושה חמורה לקדושה קלה, שהרי זה מבזה אביו, אלא נוהג בו מקצת כבוד. אבל העבד אין לו ייחוס אלא הרי אביו כמי שאינו אביו לכל דבר אע"פ שנשתחררו.

הלכה יב

מי שהיו אביו ואמו רשעים גמורים ועוברי עבירות, אפילו נגמר דינן להריגה והם יוצאים ליהרג, אסור להכותן ולקללם. ואם קלל או חבל בהן פטור. ואם עשו תשובה הרי זה חייב ונהרג עליהן אע"פ שהרי הן יוצאין למיתה. במה דברים אמורים?

בבנו, אבל אחד שבא והכהו וקלל אחר שנגמר דינו, אע"פ שעשה תשובה הרי זה פטור, הואיל והוא הולך למיתה. ואם ביישו חייב בקנס המבייש.

הלכה יג

עבר אביו ואמו על עבירה שלוקין עליה והיה הוא חזן לפני הדיינים לא יכה אותם. וכן אם נתחייב נידוי לא יהיה שליח לנדותם. ולא ידחוף אותם ולא יבזה אותם בשליחות בית דין אע"פ שהן ראויין לכך ולא עשו תשובה.

הלכה יד

לכל אין הבן נעשה שליח להכותו ולקללו חוץ ממסית ומדיח, שהרי אמרה תורה: לא תחמול ולא תכסה עליו.

הלכה טו

מי שנתחייב שבועה לבנו כך ראינו בו תמיד שאינו משביעו בשבועת האלה, שהרי זה בא לקללת אביו אלא משביעו שבועה שאין בה אלה. וכבר בארנו שהאב שהרג את בנו אין אחד מאחיו של נהרג נעשה גואל הדם. ולא על הכאה ולא על הקללה בלבד הקפידה תורה, אלא אף על הבזיון. שכל המבזה אביו או אמו אפילו בדברים ואפילו ברמיזה, הרי זה ארור מפי הגבורה, שנאמר: ארור מקלה אביו ואמו. והרי הוא אומר: עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם וגו'. ויש לבית דין להכות על זה מכת מרדות ולענוש כפי מה שיראו.