הלכות אבות הטומאות פרק ג
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות אבות הטומאות פרק ג

הלכות אבות הטומאות  פרק ג

הלכה א

נבלת העוף הטהור מטמא מן התורה מפי השמועה למדו שזה שנאמר: וכל נפש אשר תאכל נבילה וטריפה באזרח ובגר וכבס בגדיו ורחץ במים אינו מדבר אלא באוכל נבילת העוף הטהור בלבד שהוא אסור משום נבילה וטריפה וכיצד היא טומאתה אינה מטמאה לא במגע ולא במשא ולא כשהיא בתוך הפה אלא בתוך בית הבליעה שנאמר: וכל נפש אשר תאכל אינה מטמאה אלא כשהיא בבית הנפש וזה שנאמר: תאכל לתת שיעור לטומאתה כשיעור אכילה שהוא כזית והרי נאמר בה וכבס בגדיו מלמד שהמתטמא בה מטמא בגדיו עד שיפרוש ממטמאיו כמו שביארנו כיצד הבולע כזית מנבלת העוף הטהור ונגע בכלים בשעת בליעתו טמאים ונעשו ראשון לטומאה היה נוגע באדם ובכלי חרס בשעת בליעתו לא טימאן כמו שביארנו בשאר אבות הטומאות ואחר שבלע אינו מטמא שאר כלים שהרי הוא ככלי ראשון לטומאה אחר שפירש ממטמאיו שאף על פי שהוא טעון טבילה והערב שמש אינו מטמא כלים.

 

הלכה ב

אין נבלת העוף הטהור צריכה מחשבה לטמא טומאה זו החמורה אלא כיון שבלע ממנה כזית מכל מקום הרי זו מטמאה בבית הבליעה חישב עליה לאכילה הרי זו מטמאה טומאת אוכלין והרי היא כאוכל ראשון לטומאה אע"פ שלא נגע בה טומאה אחרת ואינה צריכה הכשר.

 

הלכה ג

פרה אדומה ושעירין הנשרפים אינן כן אף על פי שהן מטמאין המתעסק בהן אם חישב עליהן לאכילה צריכין שתגע בהן טומאה ואח"כ יטמאו טומאת אוכלין.

 

[השגת הראב”ד]: אם חישב וכו'

אמר אברהם: בחיי ראשי כאשר עיינתי את הדברים במקומן בזבחים פרק טבול טבול יום לא מצאתי אותם כדבריו ודכולי עלמא אית להו דתנא דבי רבי ישמעאל דאמר מה זרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה וכו' והאי דקא מפליג בין פרה לשעיר המשתלח משום דבעינן שיהא להם הכשר טומאה ממקום אחר כלומר בעינן שיהיו ראויין לקבל טומאה ממקום אחר ואם היו ראויים לכך מטמאים הם מעצמם כאילו קבלוה ממקום אחר ונ"מ דבעו הכשר מים שיהיו ראויים לקבל טומאה הילכך פרה ופרים שהם אוכלין וראויים לקבל טומאה מטמאין מעצמן אבל שעיר המשתלח שהוא חי ואינו ראוי לקבל טומאה אף מעצמו אינו מטמא ולעולם פרה ופרים מעצמן מטמאין בין ותדע עוד יש לפרש להאי מימרא הכי לעולם רבנן לית להו דר"ש דסבירא להו דבעינן שיקבלו טומאה ממקום אחר ופרה ופרים נמי על ידי קבלת טומאה הילכך פרה ופרים דבני קבולי טומאה נינהו מקבלי טומאה ויהבי לה אבל שעיר שהוא חי לא מקבל טומאה ולא יהיב לה ולדעת הנך רבנן נבילת עוף טהור נמי לא מטמאה עד דמקבל טומאה ממקום אחר והאי פירושא ניחא טפי לההוא סוגיא דזבחים מיהו בהאי סוגיא והאי פירושא ליכא פלוגתא בין פרה ופרים לנבילת עוף טהור וסוגיין נמי בכולה גמרא כרבי ישמעאל דלא בעינן לא הכשר מים ולא הכשר שרץ.

 

הלכה ד

כזית מנבלת הבהמה שתחבו בכוש והכניס לתוך מעי האשה מלמטה או שהכניסו לתוך בליעתו של חבירו במקום שנבלת העוף הטהור מטמאה הרי זה טמאו משום נושא לא משום נוגע כמו שביארנו בתחילת הספר.

 

הלכה ה

הכורך כזית מבשר נבילת העוף הטהור בחזרת וכיוצא בה ובלעו אע"פ שלא נגע בגרונו הרי זה טמא כרכו בסיב ובלעו הרי זה טהור.

 

הלכה ו

הבולע נבילת העוף הטהור ואחר שבלעה הקיאה קודם שתתעכל הרי זה אינו מטמא בגדים כשתצא לגרונו בשעה שמקיאה שאינה מטמאה בבית הנפש אלא בשעת בליעה לא בשעה שמקיאה.

 

הלכה ז

מעי של נבלת העוף הטהור שבלעו מקצתו בבית הבליע' ומקצתו בחוץ לתוך פיו אם יש בבית הבליעה כזית הרי זה טמא ואם לאו טהור.

 

[השגת הראב”ד]: מעי של נבילת וכו'

אמר אברהם: המימרא לא מצאתיה בשום מקום והיא משנה שאינה צריכה ואמר לי לבי שהעתיקה ממה שראה במנחות פרק רבי ישמעאל דאמר אילפא ביצי נבילת עוף טהור מקצתן בחוץ ומקצתן בפנים את שבפנים מטמא בגדים אבית הבליעה את שבחוץ אינו מטמא וכו' אם מזה העתיק טעה ושיבש שאותו חוץ ובפנים בגוף הנבילה מחוברים קאי.

 

הלכה ח

בלע ממנה אבר שלם שאין בו כזית אינו מתטמא אפילו נטל צפור ואכלה אם יש בה כזית נטמא ואם לאו טהור.

 

הלכה ט

הכנפיים והנוצה אף ע"פ שהן כאוכלים ומתטמאין ומטמאין טומאת אוכלין אינן מצטרפין בנבלת העוף הטהור לכזית אבל המקומו' הרכים הקרובים לבשר מן החרטום והציפורנים הרי הן כבשר ומצטרפין לכזית ראשי אגפיים וראש הזנב והעצמות אפילו הרכות אינן מצטרפין.

 

הלכה י

האוכל מנבלת העוף הטהור מן העצמות הרכין או מן הגידין ומן השלל של ביצים ומן הדם ומבשר מן החי ממנו טהור אבל האוכל מן האשכול של ביצים ומן הקורקבן ומן בני המעיים או שהמחה את החלב באור וגמעו הרי זה טמא כאוכל מבשרם שהשותה בכלל אוכל המחהו בחמה וגמעו טהור שהרי הסריחו.

 

הלכה יא

נבלת העוף הטהור שנפסדה מלאכול הכלב טהורה וכן אם יבשה כחרס ואינה יכולה להשרות בפושרין מעת לעת לחזור לכמות שהיתה הרי זו טהורה והאוכל נצל של נבלת העוף הטהור הרי זה טהור.

 

הלכה יב

עוף טהור שנטרף ונשחט שחיטה כשירה שחיטתו מטהרתו ואפילו נשחט בעזרה ואם נמלק ונמצא טריפה אין מליקתו מטהרתו נמצאת אומר שהשוחט עוף טהור בין בחוץ בין בפנים בין קדשים בין חולין הרי זה טהור והמולק חולין בפנים או שמלק קדשים בחוץ הרי אלו מטמאין בגדים בבית הבליעה.

 

הלכה יג

המולק קדשים בפנים אם היו ראויין לקרבן ולא נמצאו בהן מומין שביארנו במקומו הרי אלו טהורין כיוצא בו עגלה ערופה שנערפת כהלכתה טהורה כפרה כתיב בה כקדשים וכן אם נשחטה אחר ירידתה לנחל אף על פי שאסורה בהנאה הצילה אותה שחיטתה מידי נבילה.

 

הלכה יד

נבלת העוף הטמא טהורה ואינה מטמאה בבית הבליעה ואם חישב עליה לאכילה והוכשרה הרי היא כאוכלין טמאין שהן ראשון לטומאה וכנפיים והנוצה והמקומות הרכים מן החרטום ומן הציפורנים שלה הרי הן כבשרה.

 

הלכה טו

אחד העוף הטהור ואחד העוף הטמא אבר מן החי הפורש מהם טהור ואין בו טומאה כלל שנאמר: ולאלה תטמאו לכל הבהמה להוציא את העוף שאין לו פרסה ומפי השמועה למדו שלא בא הכתוב אלא לטמא אבר מן החי של בהמה או חיה.

 

הלכה טז

אבר מן המת מן העוף הרי הוא כנבלת העוף שפירש ממנו אם היתה נבלת עוף טהור מטמאה טומאה חמורה בבית הבליעה בכזית ואם חישב עליו לאכילה מטמא טומאת אוכלין ואם היתה נבלת עוף טמא מטמא טומאת אוכלין אם חישב עליו והוכשר ואינו מטמא אוכלין אחרים עד שיהיה בו כביצה כשיעור כל האוכלין לטמא כמו שיתבאר.