הלכות כלים פרק יח

הלכה א

כלי חרס אינו מקבל טומאה עד שיהיה מקבל ועשוי לקבלה אבל אם לא היה לו בית קיבול או שהיה מקבל ולא נעשה לקבלה אינו מקבל טומאה כלל לא מן התורה ולא מדברי סופרים לפיכך הכסא והמטה והספסל והמנורה והשלחן של חרס וכל כל כיוצא בהן מכלים שאין להם תוך אינן מקבלין טומאה וכן הסילונות שהמים מהלכין בהן אף ע"פ שהן כפופין ואף ע"פ שהן מקבלין הרי הן טהורין מפני שלא נעשו לקבלה אלא כדי שיצאו מהן המים וכן חבית של שייטים וחבית הדפונה בשולי המחץ הואיל ונעשית כמו בית יד שנושאין בה המחץ ולא נעשית לקבלה אינה מקבלת טומאה.

[השגת הראב”ד]: בשולי המחץ הואיל ונעשית

אמר אברהם: כלל כלל לא נתקבל בעיני זה הפירוש שהחבית תיעשה בית יד למחץ ונראה בעיני חבית של שייטין חדה וארוכה.

הלכה ב

פנס שהיה בו בית קיבול שמן מקבל טומאה ושאין בו טהור וכן מגופת היוצרים שיש לה תוך טמאה.

[השגת הראב”ד]: וכן מגופת היוצרים

אמר אברהם: זה כתב תחת מה שראה במשנה מגופת היוצרין שהוא פותח בה טהורה ושהוא גומר בה טמאה ונדמה לו פותח בה חוקק בה ולא נגמרה מלאכתה ולא כן ידמה לי אלא שהוא נוקב בה כלל בשעת עשייתה מניח בה הנקב ושהוא גומר בה שאינו מניח בה נקב.

הלכה ג

משפך של בעלי בתים טהור ושל רוכלין מתטמא מפני שמטהו על צדו ומריח בו ללוקח.

הלכה ד

כיסוי כדי יין וכדי שמן והחביות טהורות שלא נעשו לקבלה ואם התקינן לתשמיש מתטמאין.

הלכה ה

כיסוי האלפס בזמן שהוא נקוב ויש לו חדוד טהור ואם אינו נקוב ואין לו חדוד מתטמא מפני שהאשה מסננת לתוכו את הירק זה הכלל כל המשמש בכלי חרס כשהוא כפוי טהור.

הלכה ו

טיטרוס אף על פי שהוא נקוב ומוציא פרוטות מתטמא שהרי המים מתכנסין בצדדין והן עשויין לקבלה.

[השגת הראב”ד]: מוציא פרוטות מתטמא

אמר אברהם: אני שונה רבי יוסי מטמא מפני שהוא מוציא פרוטות והוא אמר אע"פ שמוציא פרוטות ובעל הערוך פירש כלי שיש בו נקבים קטנים אחד מלמעלה ואחד מלמטה העליון רחב מעט מן התחתון וכשנותן אצבעו על העליון אינו יוצא כלום מן התחתון ורבי אלעזר ברבי צדוק מטהר מפני שהוא מנוקב ורבי יוסי מטמא מפני שאותו הנקב מוציא פרוטות ושיעור כלי חרס ליטהר אינו במוציא פרוטות ודלא כר"א שיש לדעתו שהוא כלי טהור במוציא פרוטה קטנה זה הפירוש לדעת המאסף ואינו מקובל דהוה ליה למיתני אף על פי שמוציא פרוטות ומסתברא כפירושא דגאון ופרוטות כמו הפורטים על פי הנבל והוא מלשון פרט כרמך כלומר הוצאות דקות פעם מוציא ופעם אינו מוציא כשסוגר מלמעלה אינו מוציא מלמטה הילכך אינו כלי נקוב שאינו עשוי אלא להנאה.

הלכה ז

הלפיד של חרס שמניחין מטליות הבגדים והשמן בתוכו והוא דולק מתטמא וכן כלי שמניחין תחת הנרות לקבל השמן מתטמא.

הלכה ח

גסטרא שמניחין תחת הכלים לקבל משקין הנוזלין מן הכלי מקבלין טומאה.

הלכה ט

ספינה של חרס אף ע"פ שהיא מקבלת אינה מקבלת טומאה שאין הספינה בכלל הכלים האמורין בתורה בין היא של חרס בין היא של עץ בין גדולה בין קטנה.

הלכה י

כל הכלים שנשברו ונפסדה צורתן אין שבריהן מקבלין טומאה אע"פ שאותן השברים ראויין לתשמיש חוץ משברי כלי חרס שאם היה בהן חרס הראוי לקבל הרי הוא מקבל טומאה שנאמר: וכל כלי חרס מפי השמועה למדו שזה לא בא לרבות אלא שברי כלי חרס במה דברים אמורים? כשהיה לחרס זה תוך לקבל בו המשקין כשהיה החרס יושב לא סמוך אבל אם אינו יכול לקבל אלא א"כ סומכין אותו אינו מקבל טומאה.

[השגת הראב”ד]: לא בא לרבות אלא שברי כלי חרס

אמר אברהם: כמה אני תמה על זה כי כל המשניות והתוספתות מלאות מזה שהכלי הנשבר ועושה מעין מלאכה ראשונה ובכלי עץ שיהיה לו בית קיבול טמאים וכשרבה הכתוב שברי כלי חרס רבותא שהייתי סבור חרס הנשבר אין לו תקנה.

הלכה יא

החרס שאינו יכול לישב כדי שיקבל מפני אזנו או שהיה בו חדוד והחדוד מכריעו לצד אחר הרי זה טהור אף על פי שניטלה האוזן או נשבר החדוד שכל כלי חרס שטהר שעה אחת אין לו טומאה לעולם.

הלכה יב

כלי חרס ששוליהן חדין כמזרקות שנשברו ושוליהן מקבלין אע"פ שאינן מקבלין אלא אם כן נסמכו כגון שולי הקרפיות והכוסות הרי אלו מקבלין טומאה שלכך נעשו מתחלתן שיהיו שוליהן מקבלין בסמיכה או באחיזה.

הלכה יג

כמה יקבל החרס ויהיה מקבל טומאה אם היה הכלי כשהיה שלם ומכיל כדי סיכת אדם קטן עד חביות שהן מקבלות כסאה או קרוב ונשברו ונשאר בחרסים בין מקרקעיהן בין מדפניהן חרס שהוא מקבל כשהוא יושב רביעית הרי זה מקבל טומאה.

הלכה יד

היה הכלי מחבית המכילה כסאה עד חבית המכילה סאתים או יתר ונשברה אם היה בחרס הנשאר כדי לקבל חצי לוג הרי זה מקבל טומאה היה הכלי מחבית המכילה סאתים עד חצבים גדולים ונשברו אם נשאר מהן חרס המקבל לוג הרי זה מקבל טומאה היו החרסים מקבלין פחות משיעורין אלו אין מקבלין טומאה.

הלכה טו

כלי חרס קטן כגון הפך וכיוצא בו שנשבר ונשאר מקרקעיתו חרס המקבל כל שהוא כשהוא יושב והיה חד ביותר שנמצא ככלי קטן הרי זה מקבל טומאה ואם נשאר מדפנותיהן חרס המקבל אינו מקבל טומאה לפי שדפנות כלים אלו וכיוצא בהן כשוין הן ואין להן תוך הניכר ונמצאו כפשוטי כלי חרס.

הלכה טז

חזקת חרסים הנמצאים בכל מקום טהורים חוץ מהנמצאים בבית היוצר מפני שרובן גסטריות הן לכלים והגסטרא מקבלת טומאה אף על פי שהיא משברי כלים.

[השגת הראב”ד]: חזקת חרסים

אמר אברהם: מצאתי נוסחא זו מוחלפת במקצת הספרים הנמצאים בכל מקום טמאין חוץ וכו' מפני שרובן מן הגסטראות וחיי ראשי זו הנוסחא מיושרת בעיני יותר מן האחרת כלומר חזקתן שנשברו עד שלא באו להיות כלי והיוצר הסיקן עם שאר הכלים שלא לצורך ואינן נחשבות בעצמן להיותן כלי שהחשיבות מחשב השברים והמשנה שאמרה גסטרא שנמצאת בכבשן משנגמרה מלאכתה טמאה התם מפני שנמצאת עם כלים שלמים אומר שמא כלי שלם היה ונשבר משנגמר היסקו אבל בית היצירה אין שם אלא שברים וחתיכות ומעולם לא באו לכלל כלים וזהו עיקר והגירסא האחרת איני יודע לפרשה.