הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק י
הלכה א
כל שהוא חייב בערלה יש לו רבעי, וכל שפטור מן הערלה אינו חייב ברבעי, שנאמר: שלש שנים יהיה לכם ערלים וגו' ובשנה הרביעית.
הלכה ב
הנוטע אילן מאכל ודעתו עליו שיהיה סייג לגינה, או שנטעו לקורות לא לפירות הרי זה פטור מן הערלה. נטעו לסייג וחזר וחשב עליו למאכל, או שנטעו למאכל וחזר וחשב עליו לסייג, כיון שעירב בו מחשבת חיוב, חייב. נטעו שלש שנים לסייג ומכאן ואילך למאכל, אין לו רבעי, שכל שאין לו ערלה אין לו רבעי.
הלכה ג
נטע אילן וחשב שיהיה הצד הפנימי שלו למאכל והחיצון לסייג, או שיהיה הצד התחתון למאכל והעליון לסייג, זה שחשב עליו למאכל חייב בערלה, וזה שחשב עליו לסייג או לעצים פטור, שהדבר תלוי בדעתו של נוטע. והצלף חייב בערלה האביונות בלבד, אבל הקפריסין מותרות.
הלכה ד
הנוטע לרבים בתוך שדהו, חייב בערלה, שנאמר: ונטעתם אפילו לרבים. במה דברים אמורים?
בארץ ישראל, אבל בחוצה לארץ פטור.
הלכה ה
הנוטע ברשות הרבים או בספינה והעולה מאליו ברשות היחיד, וגוי שנטע בין לישראל בין לעצמו, והגזלן שנטע, חייבין בערלה וברבעי.
הלכה ו
העולה מאליו במקום טרשים פטור, אפילו הנוטע במקום שאינו יישוב פטור, והוא: שלא יהיה עושה כדי טיפול שמטפל בפירותיו עד שמביאן ליישוב. אבל אם היה עושה כדי טיפולו, חייב בערלה.
הלכה ז
הנוטע למצוה כגון שנטע אתרוג ללולב, או זית למנורה, חייב בערלה. הקדיש ואחר כך נטע פטור מן הערלה. נטע ואח"כ הקדיש, חייב בערלה.
הלכה ח
הנוטע בעציץ שאינו נקוב, חייב בערלה, אע"פ שאינו כארץ לזרעים הרי הוא כארץ לאילנות.
הלכה ט
אילן שנטעו בתוך הבית, חייב בערלה. זה שנטעו גויים עד שלא באו אבותינו לארץ, פטור. אבל משבאו לארץ אף מה שנטעו גויים חייב, שנאמר: כי תבאו אל הארץ ונטעתם משעת ביאה.
הלכה י
גוי שהרכיב אילן מאכל על גבי אילן סרק חייב בערלה. ויש לגוי נטע רבעי: שאם בא לנהוג במצוה זו, הרי הוא קדש כנטע רבעי של ישראל.
הלכה יא
אחד הנוטע גרעינה או ייחור מן האילן, או שעקר את כל האילן ממקומו ונטעו במקום אחר, הרי זה חייב בערלה ומונה משעת נטיעתו. זעזעו ולא עקרו ואחר כך מלא סביבותיו בעפר, אם יכול לחיות אילו לא מלא סביבותיו, הרי זה פטור. ואם לאו הרי זה כמו שעקר ונטע וחייב.
הלכה יב
וכן אילן שנעקר ונשאר ממנו שורש אחד אפילו כמחט שמלפפין עליו הרוקמין את השני והחזירו למקומו ונטעו פטור, מפני שיכול לחיות. נעקר כולו ונעקרה הסלע ששרשיו בה עמו וחזר ונטעו כמה שהוא בכל האדמה שסביבות שרשיו, אם היה יכול לחיות מאותה אדמה אילו לא נטע, הרי הוא כמי שלא נעקר. ואם לאו חייב.
הלכה יג
אילן שקצצו מעם הארץ והחליף, חייב בערלה ומונין לו משעת קציצה.
הלכה יד
אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב – חייב. במה דברים אמורים?
בשחתך בד אחד מן האילן והבריכו בארץ או הרכיבו באילן אח.ר אבל אם מתח בד אחד מן האילן הזקן והבריך בארץ, או הרכיבו באילן אחר ועיקר הבד מעורה באילן הזקן, הרי זה פטור.
הלכה טו
גדל זה הילד שהבריך ועשה פירות, ואח"כ פסק עיקרו שהוא מעורה באילן הזקן, מונה משעה שנפסק ואותן הפירות מותרין מפני שגדלו בהיתר. ואם הניחן אחר שנפסק העיקר עד שהוסיפו במאתים הרי אלו אסורין.
הלכה טז
ילדה שסיבכה בזקנה והיו פירות בילדה אפילו הוסיפו מאתים, הרי אלו הפירות של ילדה אסורין, שאין גידולי היתר מעלין את העיקר האסור.
הלכה יז
אילן שהבריך ממנו בד בארץ ואחר כך נעקר האילן כולו והרי הוא חי מן הבד שהבריך בארץ, נעשה אותו אילן כאילו עתה ניטע וחייב בערלה, ומונה לאילן ולמה שצמח מן ההברכה משעה שנעקר.
הלכה יח
הרי שהבריך בד בארץ וצמח, והבריך בד אחד ממה שצמח בארץ וצמח, וחזר והבריך מן השלישי אפילו הן [מאה] מעורין זה בזה, הואיל ולא נפסקו מן העיקר הראשון הכל מותר. ואם נפסק עיקר הראשון, מונה לכל משעה שנפסק.
הלכה יט
אילן היוצא מן הגזע, פטור מן הערלה. מן השרשים – חייב. ילדה פחותה מטפח חייבת בערלה כל שנותיה מפני שנראית כנטיעה בת שנתה. במה דברים אמורים?
בנטיעה אחת או שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב, אבל אם היה הכרם כולו פחות מטפח, הרי זה יש לו קול ומונין כדרך שמונין לשאר האילנות.
הלכה כ
נוטעין ייחור של ערלה ואין נוטעין אגוז של ערלה, מפני שהוא פרי ופירות ערלה אסורין בהנאה, כמו שביארנו בהלכות איסורי מאכלות. ואם עבר ונטע אגוז של ערלה הרי הצומח מותר כשאר האילנות.
הלכה כא
וכן אין מרכיבין כפניות של ערלה בדקלים, מפני שהן כפרי. עבר והרכיב מותר, שכל דבר שיש לו שני גורמין: אחד אסור ואחד מותר הרי זה הנגרם משניהם, מותר. לפיכך הצומח מפירות ערלה מותר, שהרי גורם לצמוח הפרי האסור והארץ המותרת.