הלכות ברכות פרק יא
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות ברכות פרק יא

הלכות ברכות פרק יא

הלכה א

כל הברכות כולן פותח בהם בברוך וחותם בהם בברוך חוץ מברכה אחרונה של קריאת שמע, וברכה הסמוכה לחבירתה, וברכת הפירות והדומה לה, וברכת עשיית המצות ומאלו הברכות שאמרנו שהן דרך שבח והודיה, יש מהן פותח בברוך ואינו חותם בברוך, ויש מהן שהוא חותם בברוך ואינו פתוח בברוך. אלא מעט מברכת המצות כגון: ברכת ספר תורה ורואה קברי ישראל מאלו שהן דרך שבח והודיה אבל שאר ברכות המצות כולן פותח בהן בברוך ואינו חותם.

 

[השגת הראב”ד]: כל הברכות כו' עד כגון ברכת ס"ת

כתב הראב"ד ז"ל ומה חסרה לו זו המדה ולא מצא ממנה אלא מעט והנה קידוש והבדלה שהן שבח והודאה ופותח וחותם בברוך אלא שאין הדבר תלוי אלא במטבע ארוך לפי מה שיש בה להאריך האריכוה וחתמוה. עד כאן לשונו.

 

הלכה ב

יש מצות עשה שאדם חיב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה, כגון: תפילין וסוכה ולולב ושופר ואלו הן הנקראין חובה, לפי שאדם חיב על כל פנים לעשות. ויש מצוה שאינה חובה אלא דומין לרשות, כגון: מזוזה ומעקה שאין אדם חיב לשכון בבית החיב מזוזה, כדי שיעשה מזוזה, אלא אם רצה לשכון כל ימיו באהל, או בספינה – ישב. וכן אינו חיב לבנות בית כדי לעשות מעקה. וכל מצות עשה שבין אדם למקום בין מצוה שאינה חובה, בין מצוה שהיא חובה מברך עליה קודם לעשייתה.

 

הלכה ג

וכן כל המצות שהן מדברי סופרים, בין מצוה שהיא חובה מדבריהם, כגון מקרא מגילה, והדלקת נר בשבת, והדלקת נר חנוכה. בין מצות שאינן חובה, כגון: עירוב ונטילת ידים מברך על הכל קודם לעשייתן: אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות והיכן צונו?

בתורה שכתוב בה: אשר יאמרו לך תעשה. נמצא ענין הדברים והצען כך הוא: אשר קדשנו במצותיו שציוה בהן לשמוע מאלו שצונו, להדליק נר של חנוכה, או לקרות את המגילה, וכן שאר כל המצות שמדברי סופרים.

 

הלכה ד

ולמה אין מברכין על נטילת ידים באחרונה?

מפני שלא חיבו בדבר זה אלא מפני הסכנה, ודברים שהם משום סכנה אין מברכין עליהם. הא למה זה דומה?

למי שסינן את המים ואחר כך שתה בלילה מפני סכנת עלוקה, שאינו מברך וצונו לסנן את המים וכן כל כיוצא בזה.

 

הלכה ה

העושה מצוה ולא בירך: אם מצוה שעדיין עשייתה קיימת מברך אחר עשיה, ואם דבר שעבר הוא אינו מברך. כיצד?

הרי שנתעטף בציצית, או שלבש תפילין, או שישב בסוכה ולא בירך תחלה חוזר ומברך אחר שנתעטף: אשר קדשנו במצותיו וצונו להתעטף בציצית. וכן מברך אחר שלבש להניח תפילין, ואחר שישב לישב בסוכה, וכן כל כיוצא באלו.

 

הלכה ו

אבל אם שחט בלא ברכה אינו חוזר אחר שחיטה ומברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה. וכן אם כסה הדם בלא ברכה, או הפריש תרומה ומעשרות, או שטבל ולא בירך אינו חוזר ומברך אחר עשיה. וכן כל כיוצא בזה.

 

הלכה ז

אין לך מצוה שמברכין אחר עשייתה, אלא טבילת הגר בלבד, שאינו יכול לומר אשר קדשנו במצותיו וצונו שעדיין לא נתקדש ולא נצטוה עד שיטבול. לפיכך אחר שיטבול מברך על הטבילה מפני שהיה דחוי מעיקרו ולא היה ראוי לברך.

 

הלכה ח

כל מצוה שעשייתה היא גמר חיובה מברך בשעת עשיה וכל מצוה שיש אחר עשייתה צווי אחר אינו מברך אלא בשעה שעושה הצווי האחרון. כיצד?

העושה סוכה, או לולב, או שופר, או ציצית, או תפילין, או מזוזה אינו מברך בשעת עשיה: אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות סוכה, או לולב, או לכתוב תפילין מפני שיש אחר עשייתו צווי אחר. ואימתי מברך?

בשעה שישב בסוכה, או כשינענע הלולב, או כשישמע קול השופר, או כשיתעטף בציצית, ובשעת לבישת תפילין, ובשעת קביעת מזוזה. אבל אם עשה מעקה מברך בשעת עשיה: אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות מעקה וכן כל כיוצא בזה.

 

הלכה ט

כל מצוה שהיא מזמן לזמן, כגון: שופר, וסוכה, ולולב, ומקרא מגילה, ונר חנוכה, וכן כל מצוה ומצוה שהיא קניין לו, כגון: ציצית, ותפילין, ומזוזה, ומעקה, וכן מצוה שאינה תדירה ואינה מצויה בכל עת, שהרי היא דומה למצוה שהיא מזמן לזמן, כגון מילת בנו ופדיון הבן מברך עליה בשעת עשייתה שהחיינו. ואם לא בירך על סוכה ולולב וכיוצא בהם שהחיינו בשעת עשיה מברך עליהן שהחיינו בשעה שיצא ידי חובתו בהן, וכן כל כיוצא בהן.

 

הלכה י

אחד העושה מצוה לעצמו, ואחד העושה אותה לאחרים מברך קודם עשייתה: אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות אבל אינו מברך שהחיינו אלא על מצוה שעושה אותה לעצמו. היו לפניו מצות הרבה אינו מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על המצות, אלא מברך על כל אחת ואחת בפני עצמה.

 

הלכה יא

כל העושה מצוה, בין שהיתה חובה עליו, בין שאינה חובה עליו אם עשה אותה לעצמו מברך: לעשות. עשה אותה לאחרים מברך על העשיה.

 

הלכה יב

כיצד?

לבש תפילין מברך להניח תפילין. נתעטף בציצית מברך להתעטף. ישב בסוכה מברך לישב בסוכה. וכן הוא מברך להדליק נר של שבת ולגמור את הלל. וכן אם קבע מזוזה לביתו מברך לקבוע מזוזה. עשה מעקה לגגו מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות מעקה. הפריש תרומה לעצמו מברך להפריש. מל את בנו מברך למול את הבן. שחט פסחו וחגיגתו מברך לשחוט.

 

הלכה יג

אבל אם קבע מזוזה לאחרים מברך על קביעת מזוזה. עשה להם מעקה מברך על עשיית מעקה. הפריש להם תרומה מברך על הפרשת תרומה. מל את בן חבירו מברך על המילה, וכן כל כיוצא באלו.

 

הלכה יד

עשה המצוה לו ולאחרים כאחד, אם היתה מצוה שאינה חובה מברך על העשיה. לפיכך הוא מברך על מצות עירוב, היתה חובה ונתכוון להוציא עצמו מידי חובה ולהוציא אחרים מברך לעשות, לפיכך הוא מברך לשמוע קול שופר.

 

הלכה טו

נטל את הלולב מברך על נטילת לולב, שכיון שהגביהו יצא ידי חובתו, אבל אם בירך קודם שיטול מברך ליטול לולב, כמו לישב בסוכה. מכאן אתה למד, שהמברך אחר שעשה מברך על העשיה. אבל נטילת ידים ושחיטה, הואיל ובדברי הרשות הן, אפילו שחט לעצמו מברך על השחיטה ועל כסוי הדם ועל נטילת ידים. וכך הוא מברך על ביעור חמץ בין שבדק לעצמו בין שבדק לאחרים, שמשעה שגמר בלבו לבטל נעשית מצות הביעור קודם שיבדוק, כמו שיתבאר במקומו.

 

[השגת הראב”ד]: נטל את הלולב כו' עד מברך על העשיה

כתב הראב"ד ז"ל הנה לדבריו אם שכח בעטיפת ציצית או בהנחת תפילין ולא בירך תחלה כשיזכור ויברך מברך על עטיפת ציצית ועל הנחת תפילין ואינו כן שהרי מצותו כל היום לפניו אבל נטילת לולב כיון שהגביהו נפטר ממנו כל היום וכן הוא מברך על ביעור חמץ בין שבדק לעצמו בין שבדק לאחרים שמשגמר בלבו נעשית מצות ביעור עכ"ל

 

[השגת הראב”ד]: וכך הוא מברך על ביעור חמץ כו'

כתב הראב"ד ז"ל קשה לי על מקרא מגילה ואם יאמר כל מצוה שהיא מדבריהם אומר על שהיא כעין רשות קשיא לי נר חנוכה ואולי מפני שאין לה קצבה שמהדרין מוסיפין וכן המהדרין מן המהדרין יותר א"נ מפני שזו הברכה הוקבעה על הנרות שבמקדש שהן של תורה לפיכך עשאוהו כשל תורה ובין כך ובין כך קשיא לי על אכילת מצה ועל אכילת מרור ועוד שיש תימה איך לא הקשה אותם בגמרא למ"ד לבער ומסתברא דלאכול אמרינן בהני ורמיזן הכי בגמרא דאמר מברך ב"פ האדמה ולאכול מרור. עד כאן לשונו.

 

הלכה טז

כל דבר שהוא מנהג אף על פי שמנהג נביאים הוא, כגון: נטילת ערבה בשביעי של חג, ואין צריך לומר: מנהג חכמים, כגון: קריאת הלל בראשי חדשים ובחולו של מועד של פסח אין מברכין עליו. וכן כל דבר שיסתפק לך אם טעון ברכה אם לאו עושין אותו בלא ברכה. ולעולם יזהר אדם בברכה שאינה צריכה וירבה בברכות הצריכות. וכן דוד אמר: בכל יום אברכך.

 

[השגת הראב”ד]: כל דבר שהוא כו'

כתב הראב"ד ז"ל נ"ל שלא אמרו אלא על חולו של פסח בלבד אבל על של ר"ח בברכה תקנוהו כדי לפרסמו שהוא ר"ח ואנו מנהגנו לברך בכולן ואין לנו ללמוד מערבה לפי שאין בה לא שבח ולא הודאה בנטילתה ומה צורך בברכה אבל קריאת ההלל בימים המקודשים וקרבן מוסף בהם אם תקנו בהן ההלל משום היכר לקדושתן יפה עשו וצריך ברכה עכ"ל

.

סליק הלכות ברכות.