הלכות ברכות פרק ה

הלכה א

נשים ועבדים חיבין בברכת המזון. וספק יש בדבר אם הן חיבין מן התורה לפי שאין קבוע לה זמן או אינם חיבין מן התורה. לפיכך, אין מוציאין את הגדולים ידי חובתן. אבל הקטנים חיבין בברכת המזון מדברי סופרים כדי לחנכן במצות.

הלכה ב

שלשה שאכלו פת כאחד חיבין לברך ברכת הזימון קודם ברכת המזון. ואי זו היא ברכת הזימון?

אם היו האוכלים משלשה עד עשרה מברך אחד מהם ואומר נברך שאכלנו משלו, והכל עונין: ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו. והוא חוזר ומברך ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו.

הלכה ג

ואחר כך אומר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם הזן את העולם כולו בטובו עד שגומר ארבע ברכות והן עונין אמן אחר כל ברכה וברכה.

הלכה ד

היו האוכלין מעשרה ולמעלה מזמנין בשם. כיצד?

המברך אומר: נברך לאלהינו שאכלנו משלו. והן עונין: ברוך אלהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו. והוא חוזר ואומר: ברוך אלהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו ומתחיל ברכת המזון.

הלכה ה

הסועד בבית חתנים משיתחילו להתעסק בצרכי סעודת נישואין ולהכינה, עד שלשים יום אחר הנישואין, מברך: נברך שהשמחה במעונו שאכלנו משלו. והם עונים: ברוך שהשמחה במעונו שאכלנו משלו וכו'. ואם היו עשרה – מברך: נברך לאלהינו שהשמחה במעונו שאכלנו משלו. והם עונין: ברוך אלהינו שהשמחה וכו' וכן סעודה שעושין אותה אחר הנישואין מחמת הנישואין עד שנים עשר חדש – מברך: שהשמחה במעונו.

הלכה ו

הכל חיבין בברכת הזימון כדרך שחיבין בברכת המזון. אפילו כהנים שאכלו קדשי הקדשים בעזרה. וכן כהנים וישראלים שאכלו כאחד ואכלו הכהנים תרומה וישראל חולין חיבין בזימון כחיובן בברכת המזון.

הלכה ז

נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן אבל מזמנין לעצמן. ולא תהא חבורה של נשים ועבדים וקטנים מפני הפריצות, אבל נשים מזמנות לעצמן, או עבדים לעצמן, ובלבד שלא יזמנו בשם. אנדרוגינוס מזמן למינו ואינו מזמן לא לנשים ולא לאנשים מפני שהוא ספק. והטומטום אינו מזמן כלל. קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו ואע"פ שהוא כבן שבע או כבן שמונה, ומצטרף בין למנין שלשה בין למנין עשרה לזמן עליו. והעכו"ם אין מזמנין עליו.

הלכה ח

אין מזמנין אלא על מי שאכל כזית פת ולמעלה. שבעה שאכלו פת ושלשה אכלו עמהן ירק, או ציר וכיוצא בהן מצטרפין לזמן בשם, והוא: שיהיה המברך מאוכלי הפת, אבל ששה שאכלו פת וארבעה ירק אין מצטרפין עד שיהיו אוכלי הפת רוב הניכר. במה דברים אמורים?

בעשרה, אבל בשלשה צריך שיאכלו כל אחד ואחד מהן כזית פת ואח"כ מזמנין.

הלכה ט

שנים שאכלו וגמרו מלאכול, ובא שלישי ואכל, אם יכולין לאכול עמו כל שהוא, ואפילו משאר אוכלין מצטרף עמהן. וחכם גדול שבמסובין הוא שמברך לכולן, אע"פ שלא בא אלא באחרונה.

הלכה י

שלשה שאכלו כאחד אינן רשאין ליחלק. וכן ארבעה וכן חמשה. וששה יש להם ליחלק עד עשרה, מעשרה ולמעלה אינם רשאים ליחלק עד עשרים. שכל זמן שיחלקו ותהיה ברכת הזימון לכל חלק וחלק כזימון הכל יש להם ליחלק.

הלכה יא

שלשה בני אדם שבאו משלש חבורות של שלשה שלשה אינן רשאין ליחלק. ואם כבר זימן כל אחד ואחד מהן בחבורה שלו רשאין ליחלק, ואינן חיבין בזימון שכבר זימנו עליהן. שלשה שישבו לאכול פת, אע"פ שכל אחד ואחד אוכל משלו אינן רשאין ליחלק.

[השגת הראב”ד]: שלשה בני אדם כו' עד שכבר זימנו עליהם

כתב הראב"ד ז"ל לא זימן ממש אלא אפילו זימנו עליו בני חבורה על כרחו פרח זימון מיניהו ואפילו אכלו שלשתן אחר מכאן לפי שאלו השלשה לא נועדו יחד תחלה. עד כאן לשונו.

הלכה יב

שתי חבורות שהיו אוכלין בבית אחד: בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו מצטרפין לזימון אחד, ואם לאו אלו מזמנין לעצמן ואלו מזמנין לעצמן. ואם יש שמש אחד ביניהם שהוא הולך ומשמש מחבורה זו לחבורה זו מצטרפין לזימון אחד, אע"פ שאין מקצת אלו רואין את אלו, והוא שישמעו שתיהן כל דברי המברך בביאור.

הלכה יג

שלשה שאכלו ויצא אחד מהן לשוק קוראין לו כדי שיכוין לשמוע מה שהן אומרים ומזמנין עליו והוא בשוק, ויוצא ידי חובתו. ולכשיחזור לביתו יחזור ויברך ברכת המזון לעצמו. אבל עשרה שאכלו ויצא אחד מהן לשוק אין מזמנין עליו עד שיחזור למקומו וישב עמהן.

הלכה יד

שלשה שאכלו כאחד וקדם אחד מהן ובירך לעצמו מזמנין עליו ויצאו השנים ידי חובת זימון, והוא לא יצא בזימון זה, שאין זימון למפרע.

הלכה טו

שנים שאכלו כאחד כל אחד ואחד מברך לעצמו. ואם היה אחד מהן יודע ואחד אינו יודע זה שיודע מברך בקול רם והשני עונה אמן אחר כל ברכה וברכה ויוצא ידי חובתו. ובן מברך לאביו, ועבד מברך לרבו, ואשה מברכת לבעלה ויוצאין ידי חובתן, אבל אמרו חכמים תבא מארה למי שאשתו ובניו מברכין לו.

[השגת הראב”ד]: ובן מברך לאביו כו' עד אלא החיב באותו דבר מן התורה כמותו

כתב הראב"ד ז"ל אין הדברים כתקנן ואין מסכימין להלכה דקי"ל אכילה כזית וכביצה דאורייתא היא שהרי מוציאין אחרים שאכלו כדי שבען ולא נאמרו דברים הללו אלא לרב עוירא דאמר כזית דגן מדקדוק שדקדקו ישראל על עצמן עד כזית וכביצה הוא וברייתא דקתני בן מברך לאביו וכן אשה ועבד במקרין אותו ועונה אחריהם מה שהן אומרים ואיתא בירושלמי. עד כאן לשונו.

הלכה טז

במה דברים אמורים שיצאו ידי חובתן?

בזמן שאכלו ולא שבעו שהן חיבים לברך מדברי סופרים, ולפיכך מוציאין אותן קטן, או עבד, או אשה מידי חובתן, אבל אם אכל ושבע שהוא חיב בברכת המזון מן התורה בין אשה בין קטן, או עבד אין מוציאין אותן, שכל החיב בדבר מן התורה אין מוציאין אותן מידי חובתן אלא החיב באותו דבר מן התורה כמותו.

הלכה יז

הנכנס אצל אחרים ומצאן מברכין בברכת הזימון, אם מצא המברך אומר: נברך הוא עונה: ברוך הוא ומבורך, ואם מצא האוכלים עונין: ברוך שאכלנו משלו הוא עונה אחריהן אמן.