הלכות לולב פרק ח

הלכה א

ארבעת מינין האלו שהן לולב והדס וערבה ואתרוג שהיה אחד מהן יבש או גזול או גנוב אפילו לאחר יאוש, או שהיה מאשרה הנעבדת אף על פי שבטלו האשרה מלעבדה, או שהיה של עיר הנדחת הרי זה פסול. היה אחד מהן של עבודה זרה, לא יטול לכתחלה, ואם נטל יצא. היה כמוש ולא גמר ליבש – כשר, ובשעת הדחק או בשעת הסכנה לולב היבש כשר, אבל לא שאר המינין.

[השגת הראב”ד]: ובשעת הדחק וכו'

כתב הראב"ד ז"ל אני איני אומר כן שהרי אמרו יבש פסול וכ"מ שאמרו פסול אפילו דיעבד הוא ופסולא דאורייתא הוא וכל פסולא דאורייתא אין חלוק בשעת הדחק וכשאמרו לו אין שעת הדחק ראיה כך אמרו לינקוט בידייהו כל דהוא כי היכי דלא תשתכח מינייהו תורת אתרוג ור"י לא העיד אלא שהיו מורישים לולביהם לבניהם ולא אמר שהיו מברכים עליו, עד כאן לשונו.

הלכה ב

אתרוג של ערלה ושל תרומה טמאה ושל טבל – פסול, של דמאי – כשר, שאפשר שיפקיר נכסיו ויהיה עני שמותר לו לאכול דמאי, אתרוג של תרומה טהורה ושל מעשר שני בירושלים לא יטול, שמא יכשירו לטומאה, ואם נטל כשר.

הלכה ג

לולב שנקטם ראשו – פסול. נסדק אם נתרחקו שני סדקיו זה מזה עד שיראו כשנים – פסול. היה עקום לפניו, שהרי שדרו כגב בעל חטוטרת – פסול. היה עקום לאחוריו כשר, שזו היא ברייתו. נעקם לאחד מצדדיו פסול. נפרדו עליו זה מעל זה ולא נדלדלו כעלי החריות – כשר. נפרצו עליו, והוא שידלדלו משדרו של לולב כעלי החריות פסול.

הלכה ד

בריית עלין של לולב כך היא: כשהם גדלין, גדלין שנים שנים ודבוקין מגבן. וגב כל שני עלין הדבוקין הוא הנקרא תיומת. נחלקה התיומת – פסול. היו עליו אחת אחת מתחלת ברייתו ולא היה להם תיומת – פסול. לא היו עלין זה על גב זה כדרך כל הלולבין אלא זה תחת זה, אם ראש זה מגיע לעיקר שלמעלה ממנו שנמצא כל שדרו של לולב מכוסה בעלין – כשר, ואם אין ראשו של זה מגיע לצד עיקרו של זה פסול.

[השגת הראב”ד]: בריית עלין וכו'

אמר אברהם: זהו דסליק בחד הוצא. עד כאן לשונו.

הלכה ה

הדס שנקטם ראשו – כשר. נשרו רוב עליו, אם נשתיירו שלשה עלין בקן אחד כשר. היו ענביו מרובות מעליו אם ירוקות – כשר, ואם אדומות או שחורות – פסול, ואם מעטן כשר. ואין ממעטין אותן ביום טוב לפי שהוא כמתקן, עבר וליקטן, או שליקטן אחד אחד לאכילה הרי זה כשר.

[השגת הראב”ד]: הדס שנקטם וכו'

כתב הראב"ד ז"ל כבר הופיע רוח הקודש בבית מדרשנו מכמה שנים והעלינו שהוא פסול כסתם מתני' ודברי ר' טרפון שאמר אפילו שלשתן קטומים כשרין ענין אחר הוא ולא שנקטם ראשו והכל ברור בחבורנו ומקום הניחו לי מן השמים. עד כאן לשונו.

הלכה ו

ערבה שנקטם ראשה – כשרה, נפרצו עליה פסולה.

[השגת הראב”ד]: ערבה שנקטם וכו'

אמר אברהם: דרך אחד להדס ולערבה. עד כאן לשונו.

הלכה ז

אתרוג שניקב נקב מפולש כל שהוא – פסול, ושאינו מפולש אם היה כאיסר או יתר פסול. חסר כל שהוא – פסול. ניטל דדו והוא הראש הקטן ששושנתו בו – פסול. ניטל העץ שהוא תלוי בו באילן מעיקר האתרוג ונשאר מקומו גומא – פסול. עלתה חזזית עליו, אם בשנים ושלשה מקומות – פסול, ואם במקום אחד, אם עלתה על רובו – פסול, ואם על דדו, ואפילו כל שהוא – פסול. נקלף הקרום החיצונה שלו שאינו מחסרו אלא ישאר ירוק כמות שהיא ברייתו, אם נקלף כולו – פסול, ואם נשאר ממנו כל שהוא כשר.

[השגת הראב”ד]: אתרוג שניקב וכו'

אמר אברהם: זה שבוש אלא נקב מפולש בחסרון משהו שאינו מפולש בחסרון כאיסר אבל מ"מ חסרון בעינן. עד כאן לשונו.

הלכה ח

אתרוג שהוא תפוח, סרוח, כבוש, שלוק, שחור, לבן, מנומר, ירוק ככרתי – פסול. גדלו בדפוס ועשהו כמין בריה אחרת – פסול. עשהו כמין ברייתו אף על פי שעשהו דפין דפין – כשר. התיום והבוסר – כשר. מקום שהאתרוגין שלהם כעין שחרות מעוטה – כשרין, ואם היו שחורים ביותר כאדם כושי הרי זה פסול בכל מקום.

הלכה ט

כל אלו שאמרנו שהם פסולין מפני מומין שבארנו, או מפני גזל וגניבה ביום טוב ראשון בלבד, אבל ביום טוב שני עם שאר הימים הכל כשר. והפסלנות שהיא משום עבודה זרה או מפני שאותו אתרוג אסור באכילה בין ביום טוב ראשון בין בשאר ימים פסול.

[השגת הראב”ד]: כל אלו שאמרנו וכו'

אמר אברהם: אין הכל מודים בגזול ויבש שאין פסולים משום הדור אלא גזול ה"ל מצוה הבאה בעבירה יבש מפני שהוא כמת, בירושלמי.

הלכה י

אין אדם יוצא ביום טוב ראשון של חג בלולבו של חברו שישאלנו ממנו, עד שיתתנו לו במתנה. נתנו לו על מנת להחזירו הרי זה יוצא בו ידי חובתו ומחזירו, שמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה. ואם לא החזירו לא יצא, שנמצא כגזול. ואין נותנין אותו לקטן שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים מן התורה, ונמצא שאם החזירו לו אינו חוזר. ואחד הלולב ואחד כל מין ומין מארבעת מינין שבו, אם היה אחד מהן שאול אין יוצאין בו ביום טוב ראשון.

הלכה יא

שותפין שקנו לולב או אתרוג בשותפות אין אחד מהן יוצא בו ידי חובתו בראשון, עד שיתן לו חלקו במתנה. האחין שקנו אתרוגין מתפיסת הבית ונטל אחד מהן אתרוג ויצא בו, אם יכול לאכלו ואין האחין מקפידין בכך – יצא, ואם היו מקפידין לא יצא, עד שיתנו לו חלקם במתנה. ואם קנה זה אתרוג וזה פריש, או שקנו כאחד אתרוג ורמון ופריש מתפיסת הבית אינו יוצא באתרוג עד שיתן לו חלקו במתנה, ואף על פי שאם אכלו אין מקפידין עליו.

הלכה יב

אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן בחג הסוכות היתה שם במקדש שמחה יתירה, שנאמר: ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים וכיצד היו עושין?

ערב יום טוב הראשון היו מתקנין במקדש מקום לנשים מלמעלה ולאנשים מלמטה, כדי שלא יתערבו אלו עם אלו, ומתחילין לשמוח ממוצאי יום טוב הראשון, וכן בכל יום ויום מימי חולו של מועד מתחילין, מאחר שיקריבו תמיד של בין הערבים, לשמוח שאר היום עם כל הלילה.

הלכה יג

והיאך היתה שמחה זו?

החליל מכה ומנגנין בכנור ובנבלים ובמצלתים וכל אחד ואחד בכלי שיר שהוא יודע לנגן בו. ומי שיודע בפה – בפה. ורוקדין ומספקין ומטפחין ומפזזין ומכרכרין כל אחד ואחד כמו שיודע, ואומרים דברי שיר ותושבחות ושמחה זו אינה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב.

הלכה יד

מצוה להרבות בשמחה זו. ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות, אבל כל העם האנשים והנשים כולן באין לראות ולשמוע.

הלכה טו

השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו, שנאמר: תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב. וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה, ועל זה הזהיר שלמה ואמר: אל תתהדר לפני מלך וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה. וכן דוד מלך ישראל אמר: ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה', שנאמר: והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' וגו'.

בריך רחמנא דסייען.