הלכות שבת פרק יא

הלכה א

השוחט – חייב. ולא שוחט בלבד, אלא כל הנוטל נשמה לאחד מכל מיני חיה ובהמה ועוף, ודג ושרץ בין בשחיטה בין בנחירה או בהכאה – חייב. החונק את החי עד שימות הרי זה תולדת שוחט. לפיכך אם העלה דג מספל של מים והניחו עד שמת חייב משום חונק, ולא עד שימות אלא כיון שיבש בו כסלע בין סנפיריו – חייב, שעוד אינו יכול לחיות. הושיט ידו למעי הבהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב.

הלכה ב

רמשים שהן פרין ורבין מזכר ונקבה, או נהוין מן העפר כמו הפרעושין ההורג אותן חייב כהורג בהמה וחיה. אבל רמשים שהויתן מן הגללים ומן הפירות שהבאישו וכיוצא בהן, כגון תולעים של בשר ותולעים שבתוך הקטניות ההורגן פטור.

הלכה ג

המפלה כליו בשבת מולל את הכנים וזורקן ומותר להרוג את הכנים בשבת, מפני שהן מן הזיעה.

הלכה ד

חיה ורמש שהן נושכין וממיתין ודאי, כגון: זבוב שבמצרים וצרעה שבנינוה ועקרב שבחדייב ונחש שבא"י וכלב שוטה בכל מקום מותר להרגן בשבת כשיראו. ושאר כל המזיקין, אם היו רצין אחריו מותר להרגן, ואם היו יושבין במקומן או בורחין מלפניו אסור להרגן. ואם דרסן לפי תומו בשעת הילוכו והורגן מותר.

הלכה ה

המפשיט מן העור כדי לעשות קמיע – חייב. וכן המעבד מן העור כדי לעשות קמיע – חייב. ואחד המולח ואחד המעבד שהמליחה מין עיבוד הוא ואין עיבוד באוכלין. וכן המוחק מן העור כדי לעשות קמיע – חייב. ואי זהו מוחק?

זה המעביר שיער או הצמר מעל העור אחר מיתה עד שיחליק פני העור.

הלכה ו

המפרק דוכסוסטוס מעל הקלף הרי זה תולדת מפשיט וחייב. (המפרק מן העור כדי לעשות קמיע חייב) הדורס על העור ברגלו עד שיתקשה, או המרככו בידו ומושכו ומשוה אותו כדרך שהרצענין עושין הרי זה תולדת מעבד וחייב. המורט נוצה מן האברה הרי זה תולדת מוחק וחייב. וכן הממרח רטיה כל שהוא, או שעוה או זפת וכיוצא בהן מדברים המתמרחין עד שיחליק פניהם חייב משום מוחק. וכן השף בידו על העור המתוח בין העמודים חייב משום מוחק.

הלכה ז

המחתך מן העור כדי לעשות קמיע – חייב, והוא שיתכוון  למדת אורכו ומדת רחבו ויחתוך בכונה שהיא מלאכה, אבל אם חתך דרך הפסד או בלא כונה למדתו אלא כמתעסק, או כמשחק הרי זה פטור. הקוטם את הכנף הרי זה תולדת מחתך וחייב. וכן המגרד ראשי כלונסות של ארז חייב משום מחתך. וכן כל חתיכה שיחתוך חרש עץ מן העצים, או חרש מתכת מן המתכות חייב משום מחתך. הנוטל קיסם של עץ מלפניו וקטמו לחצוץ בו שיניו, או לפתוח בו את הדלת חייב.

הלכה ח

כל דבר שהוא ראוי למאכל בהמה, כגון: תבן ועשבים לחים והוצין וכיוצא בהן מותר לקטום אותן בשבת, מפני שאין בהן תקון כלים. ומותר לקטום עצי בשמים להריח בהן, אף ע"פ שהן קשים ויבשין. ומפשח מהן כל מה שירצה בין שפשח עץ גדול בין שפשח עץ קטן.

הלכה ט

הכותב שתי אותיות – חייב. המוחק כתב על מנת לכתוב במקום המחק שתי אותיות – חייב. הכותב אות אחת גדולה כשתים – פטור. מחק אות אחת גדולה ויש במקומה כדי לכתוב שתים – חייב. כתב אות אחת והשלים בה את הספר – חייב. הכותב על מנת לקלקל העור – חייב, שאין חיובו על מקום הכתב אלא על הכתב, אבל המוחק על מנת לקלקל – פטור. נפלה דיו על גבי ספר ומחק אותה, נפלה שעוה על גבי הפנקס ומחק אותה, אם יש במקומה כדי לכתוב שתי אותיות חייב.

הלכה י

הכותב אות כפולה פעמים והוא שם אחד, כמו דד תת גג רר שש סס חח חייב והכותב בכל כתב ובכל לשון – חייב. ואפילו משני סימניות.

הלכה יא

הכותב אות אחת סמוך לכתב, או כתב על גבי כתב, והמתכוון לכתוב חי"ת וכתב שני זייני"ן, וכן כיוצא בזה בשאר אותיות, והכותב אות אחת בארץ ואות אחת בקורה שהרי אין נהגין זה עם זה או שכתב שתי אותיות בשני דפי פנקס ואינן נהגות זו עם זו – פטור. כתבן בשני כותלי זוית, או בשני דפי פנקס והן נהגות זו עם זו חייב.

הלכה יב

לקח גויל וכיוצא בו וכתב עליו אות אחת במדינה זו והלך באותו היום וכתב אות שניה במדינה אחרת במגילה אחרת – חייב, שבזמן שמקרבן נהגין זה עם זה ואינן מחוסרין מעשה לקריבתן.

הלכה יג

הכותב אות אחת אף על פי שקורים ממנה תיבה שלימה – פטור. כיצד?

כגון שכתב מ והכל קורין אותה מעשר או שכתבה במקום מנין שהרי היא כמו שכתב ארבעים הרי זה פטור. המגיה אות אחת ועשה אותה שתים, כגון: שחלק גג החי"ת ונעשית שני זייני"ן – חייב, וכן כל כיוצא בזה.

הלכה יד

הכותב בשמאלו או לאחר ידו, ברגלו בפיו ובמרפקו – פטור. איטר שכתב בימינו שהיא לו כשמאל כל אדם – פטור, ואם כתב בשמאלו – חייב. והשולט בשתי ידיו בשוה וכתב בין בימינו, בין בשמאלו – חייב. קטן אוחז בקולמוס וגדול אוחז בידו וכותב חייב גדול אוחז בקולמוס וקטן אוחז בידו וכותב פטור.

הלכה טו

אין הכותב חייב עד שיכתוב בדבר הרושם ועומד, כגון: דיו ושחור וסקרא, וקומוס, וקנקנתום, וכיוצא בהם, ויכתוב על דבר שמתקיים הכתב עליו, כגון עור, וקלף, ונייר, ועץ וכיוצא בהם. אבל הכותב בדבר שאין רישומו עומד, כגון: משקין ומי פירות, או שכתב בדיו וכיוצא בו על עלי ירקות ועל כל דבר שאינו עומד – פטור. אינו חייב עד שיכתוב בדבר העומד על דבר העומד. וכן אין המוחק חייב עד שימחוק כתב העומד מעל דבר העומד.

הלכה טז

הכותב על בשרו – חייב, מפני שהוא עור, אף על פי שחמימות בשרו מעברת הכתב לאחר זמן, הרי זה דומה לכתב שנמחק, אבל המשרט על בשרו צורת כתב – פטור. הקורע על העור כתבנית כתב חייב משום כותב. הרושם על העור כתבנית כתב – פטור. המעביר דיו על גבי סקרא חייב שתים: אחת משום כותב ואחת משום מוחק. העביר דיו על גבי דיו וסקרא על גבי סקרא, או סקרא על גבי דיו פטור.

הלכה יז

רושם תולדת כותב הוא. כיצד?

הרושם רשמים וצורות בכותל ובששר וכיוצא בהן כדרך שהציירין רושמים הרי זה חייב משום כותב. וכן המוחק את הרשום לתקן הרי זה תולדת מוחק וחייב. המשרטט כדי לכתוב שתי אותיות תחת אותו שירטוט – חייב. חרשי העצים שמעבירין חוט של סקרא על גבי הקורה כדי שינסור בשוה הרי זה תולדת משרטט, וכן הגבלים שעושים כן באבנים כדי שיפצל האבן בשוה. ואחד המשרטט בצבע או בלא צבע הרי זה חייב.