הלכות שבת פרק כב

הלכה א

רדיית הפת אע"פ שאינה מלאכה, אסרו אותה חכמים שמא יבוא לאפות. המדביק פת בתנור מבעוד יום וקדש עליו היום מציל ממנה מזון שלש סעודות, ואומר לאחרים: בואו והצילו לכם. ואע"פ שהרדייה אינה מלאכה כשהוא מציל לא ירדה במרדה אלא בסכין כדי לשנות.

הלכה ב

מפני מה אסרו חכמים ליכנס במרחץ בשבת?

מפני הבלנין שהיו מחמין חמין בשבת ואומרין: מערב שבת הוחמו, לפיכך גזרו שלא יכנס אדם למרחץ בשבת אפילו להזיע. וגזרו שלא ישתטף כל גופו בחמין, ואפילו בחמין שהוחמו מערב שבת, אבל פניו ידיו ורגליו מותר. במה דברים אמורים?

בחמי האור גזירה משום מרחץ, אבל בחמי טבריא וכיוצא בהן מותר להשתטף בהן כל גופו, ואסור לרחוץ במים חמין שבמערות, מפני שהמערה יש בה הבל ויבוא לידי זיעה ונמצאת כמרחץ.

הלכה ג

מתחמם אדם כנגד המדורה ויוצא ומשתטף כל גופו בצונן, אבל אינו משתטף כל גופו בצונן ומתחמם כנגד המדורה, מפני שמפשיר מים שעליו, ונמצא כרוחץ כל גופו בחמין. המביא סילון של צונן בתוך מים חמין, אפילו בתוך חמי טבריא הרי אלו כחמין שהוחמו בשבת ואסורין ברחיצה ובשתיה.

הלכה ד

מביא אדם קיתון של מים ומניחו כנגד המדורה לא בשביל שיחמו, אלא כדי שתפוג צינתן, וכן מניח פך של שמן כנגד המדורה כדי שיפשר, לא שיחם. וסך אדם ידו במים או בשמן ומחמם כנגד המדורה, והוא שלא יחמו המים שעל ידו עד שתהא כריסו של תינוק נכוית בהן, ומחמם בגד ומניחו על גבי מעיו בשבת.

הלכה ה

אמבטי של מרחץ שהיא מלאה מים חמים אין נותנין לה מים צונן שהרי מחממן הרבה, וכן לא יתן לתוכה פך של שמן, מפני שהוא כמבשלו. אבל נותן הוא מים חמין לתוך אמבטי של צונן.

הלכה ו

מיחם שפנה ממנו מים חמין מותר ליתן לתוכו מים צונן כדי להפשירן. ומותר לצוק מים חמין לתוך מים צונן או צונן לתוך החמין והוא שלא יהיו בכלי ראשון, מפני שהוא מחממן הרבה. וכן קדרה רותחת אף על פי שהורידה מעל האש לא יתן לתוכה תבלין אבל נותן לתוכה מלח שהמלח אינו מתבשל אלא על גבי אש גדולה. ואם צק התבשיל מקדרה לקערה, אע"פ שהוא רותח בקערה, מותר לו ליתן לתוך הקערה תבלין, שכלי שני אינו מבשל.

הלכה ז

אין שורין את החלתית בין בפושרין בין בצונן, אבל שורה אותו בתוך החומץ ואם שתהו ביום חמישי וששי הרי זה שורה בשבת בצונן ומניחו בחמה עד שיחם ושותה, כדי שלא יחלה אם פסק מלשתות.

הלכה ח

דבר שנתבשל קודם השבת או נשרה בחמין מלפני השבת, אע"פ שהוא עכשיו צונן, מותר לשרותו בחמין בשבת, ודבר שהוא צונן מעיקרו ולא בא בחמין מעולם מדיחין אותו בחמין בשבת אם לא היתה הדחתו גמר מלאכתו, אבל אין שורין אותו בחמין.

הלכה ט

מותר להחם בחמה אע"פ שאסור להחם בתולדות חמה שאינו בא לטעות מחמה לאור, לפיכך מותר ליתן מים צונן בשמש כדי שיחמו. וכן נותנין מים יפים לתוך מים רעים בשביל שיצננו, ונותנין תבשיל לתוך הבור בשביל שיהא שמור.

הלכה י

מערב אדם מים ומלח ושמן וטובל בו פתו או נותנו לתוך התבשיל, והוא שיעשה מעט, אבל הרבה אסור, מפני שנראה כעושה מלאכה ממלאכת התבשיל. וכן לא יעשה מי מלח עזין, והן: שני שלישי מלח ושליש מים, מפני שנראה כעושה מורייס. ומותר למלוח ביצה אבל צנון וכיוצא בו אסור מפני שנראה ככובש כבשים בשבת, והכובש אסור מפני שהוא כמבשל ומותר לטבל צנון וכיוצא בו במלח ואוכל.

הלכה יא

מותר לערב יין ודבש ופלפלין בשבת לאכלן, אבל יין ומים ושמן אפרסמון אסור, שאין זה ראוי לאכילת בריאים וכן כל כיוצא בזה.

הלכה יב

חרדל שלשו מערב שבת למחר ממחו בין ביד בין בכלי ונותן לתוכו דבש, ולא יטרוף אלא מערב שחלים שטרפן מערב שבת למחר נותן לתוכו שמן וחומץ ותבלין, ולא יטרוף אלא מערב. שום שריסקו מערב שבת למחר נותנו לתוך הגריסין ולא ישחוק אלא מערב.

הלכה יג

הנוטל שער מגוף האדם חייב משום גוזז. לפיכך אסור לרחוץ את הידים בדבר שמשיר את השער ודאי, כגון אהלה וכיוצא בו ומותר לחוף את הידים בעפר לבונה, ועפר פלפלין ועפר יסמין וכיוצא בהן ואינו חושש שמא ישיר שיער שעל ידו, שהרי אינו מתכוון. עירב דבר שמשיר את השער ודאי עם דבר שאינו משיר ודאי, אם היה הרוב מדבר המשיר אסור לחוף בו, ואם לאו מותר.

הלכה יד

אסור לראות במראה של מתכת בשבת, גזירה שמא ישיר בה נימין המדולדלין מן השער, ואפילו קבוע בכותל, אבל מראה שאינה של מתכת מותר לראות בה אפילו אינה קבועה.

הלכה טו

המכבס חייב משום מלבן, והסוחט כסות חייב, מפני שהוא מכבס, לפיכך אסור לדחוק מטלית או מוך וכיוצא בהן בפי האשישה וכיוצא בה כדי לסתמה, שמא יבא לידי סחיטה, ואין מקנחין בספוג אלא אם כן יש לו בית אחיזה שלא יסחוט ואין מכסין חבית של מים וכיוצא בה בבגד שאינו מוכן לה גזירה שמא יסחוט.

[השגת הראב”ד]: ואין מקנחין וכו'

כתב הראב"ד ז"ל הצרפתים מפרשים כן וקשיא לי ביש לו בית אחיזה מאי הוי אמר אברהם: לקנוח בלא סחיטה ואני אומר כיון שיש לו בית אחיזה ה"ל כצלוחית מלאה מים שמריק ממנה מים אבל כשאין לו בית אחיזה כבגד אסור לסחטו. עד כאן לשונו.

הלכה טז

נשברה לו חבית בשבת מציל ממנה מה שהוא צריך לשבת לו ולאורחיו, ובלבד שלא יספוג ביין או יטפח בשמן שאם יעשה כדרך שהוא עושה בחול, שמא יבוא לידי סחיטה. וכיצד מציל ממנה?

מביא כלי ומניח תחתיה ולא יביא כלי אחר ויקלוט כלי אחר ויצרף גזירה שמא יביא כלי דרך רשות הרבים נזדמנו לו אורחים מביא כלי אחר וקולט כלי אחר ומצרפו לראשון. ולא יקלוט ואחר כך יזמין, אלא יזמין ואח"כ יקלוט, ואם הערים בדבר זה מותר.

הלכה יז

טיט שעל גבי בגדו מכסכסו מבפנים ואינו מכסכסו מבחוץ, גזירה שמא יכבס ומותר לגרדו בצפורן ואינו חושש שמא ילבנו. המכסכס את הסודר אסור, מפני שהוא מלבנו, אבל החלוק מותר, מפני שאין כוונתו אלא לרככו.

[השגת הראב”ד]: המכסכס את הסודר וכו'

כתב הראב"ד ז"ל טעה בזה דבין סודר בין חלוק מותר וכן פסק הרב ז"ל. עד כאן לשונו.

הלכה יח

מנעל או סנדל שנתלכלך בטיט ובצואה מותר לשכשכו במים אבל לכבסו אסור. ואין מגרדין לא מנעלים ולא סנדלים חדשים, אבל סכין אותם ומקנחין את הישנים. כר או כסת שהיה עליהן צואה או טנוף מקנחו בסמרטוט, ואם היתה על של עור נותנין עליה מים עד שתכלה.

הלכה יט

מי שנתלכלכה ידו בטיט מקנחה בזנב הסוס ובזנב הפרה ובמפה הקשה העשויה לאחוז בה הקוצים, אבל לא במפה שמקנחין בה את הידים, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויבוא לכבס את המפה.

הלכה כ

מי שרחץ במים מסתפג באלונטיתו ומביאה בידו ואין חוששין שמא יסחוט. וכן מי שנשרו כליו במים מהלך בהן ואין חוששין שמא יסחוט, ואסור לו לשטחן ואפילו בתוך ביתו, גזירה שמא יאמר הרואה הרי זה כבס כסותו בשבת ושטחה ליבשה. וכל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור.

הלכה כא

שתי מטהרות זו על גבי זו נוטל את הפקק מבנתים ומשיקן, ומחזיר את הפקק למקומו, מפני שאינו בא לידי סחיטה שהרי דעתו שיצאו המים. ופוקקין את הביב בסודרין ובכל דבר המיטלטל, כדי שלא יצופו המים על האוכלים ועל הכלים, אבל אין פוקקין את הביב כדי שירדו המים לבור שמא יסחוט בעת שדוחק, שהרי הפקק שרוי במים.

[השגת הראב”ד]: שתי מטהרות וכו'

כתב הראב"ד ז"ל לא כיון יפה לטעם התוספתא אלא מפני שהוא מקפיד על המים שיורדים מן הגג שלא יצאו לרשות הרבים דרך הביב אלא לכנסן לתוך בורו שבחצר ומקפיד על הפקק שיהא מהודק ביותר על פי הביב.

הלכה כב

אסור לתקן בית יד של בגדים ולשברם שברים שברים, כדרך שמתקנין בחול הבגדים כשמכבסין אותן. וכן אין מקפלים הבגדים בשבת, כדרך שעושין בחול בבגדים כשיכבסו אותן, ואם לא היה לו כלי אחר להחליפו מותר לקפלו ולפשטו ולהתכסות בו כדי שיתנאה בו בשבת, והוא שיהיה בגד חדש לבן, שהרי הוא מתמעך ומתלכלך מיד, וכשיקפל לא יקפל אלא איש אחד, אבל לקפל בשנים אסור.

הלכה כג

הצובע מאבות מלאכות, לפיכך אסור לאשה להעביר סרק על פניה, מפני שהיא כצובעת.

והתופר מאבות מלאכות, לפיכך אסור למלאות הכר והכסת החדשים במוכין, גזרה שמא יתפור אבל מוכין שנשרו מן הכר או מן הכסת מחזירין אותן בשבת.

הלכה כד

הקורע מאבות מלאכות. לפיכך מי שנסתבכו בגדיו בקוצים מפרישן בצנעה ומתמהמה כדי שלא יקרע, ואם נקרעו אינו חייב כלום, שהרי לא נתכוון ומותר ללבוש בגדים חדשים ואם נקרעו – נקרעו, פוצעין את האגוז במטלית, ואין חוששין שמא תקרע.

הלכה כה

התוקע חייב משום בונה לפיכך כל הדלתות המחוברות לקרקע לא נוטלין אותן ולא מחזירין, גזירה שמא יתקע, אבל דלת שידה תיבה ומגדל ושאר דלתות הכלים, נוטלין ולא מחזירין, ואם נשמט ציר התחתון שלהן דוחקין אותו למקומו, ובמקדש מחזירין אותו, אבל ציר העליון שנשמט אסור להחזירו בכל מקום גזירה, שמא יתקע.

הלכה כו

אין גודלין את שער הראש ואין פוקסין אותו, מפני שנראה כבונה. ואין מחזירין מנורה של חוליות ולא כסא המפוצל ולא שולחן המפוצל וכיוצא בהן מפני שנראה כבונה, ואם החזיר – פטור, שאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים. ואם היה רפוי מותר להחזירו, ואין מתקנין חוליות של שדרה של קטן זו בצד זו, מפני שנראה כבונה.

הלכה כז

העושה אהל קבוע חייב משום בונה לפיכך אין עושין אהל עראי לכתחלה ולא סותרין אהל עראי, גזירה שמא יעשה או יסתור אהל קבוע, ואם עשה או סתר אהל עראי – פטור. ומותר להוסיף על אהל עראי בשבת. כיצד?

טלית שהיתה פרוסה על העמודים או על הכתלים והיתה כרוכה קודם השבת אם נשאר ממנה גג טפח מתוח הרי זה מותח את כולה בשבת עד שיעשה אהל גדול וכן כל כיוצא בזה.

הלכה כח

אין תולין את הכילה שהרי נעשית תחתיה אהל עראי, ומותר להניח מטה וכסא וטרסקל ואף על פי שיעשה תחתיהן אהל, שאין זה דרך עשיית אהל לא קבע ולא עראי.

הלכה כט

כל אהל משופע שאין בגגו טפח ולא בפחות משלשה סמוך לגגו רוחב טפח הרי זה אהל עראי, והעושה אותו לכתחלה בשבת – פטור. טלית כפולה שהיו עליה חוטין שהיא תלויה בהן מערב שבת מותר לנטותה ומותר לפרקה, וכן הפרוכת.

הלכה ל

כילת חתנים שאין בגגה טפח ואין בפחות משלשה סמוך לגגה רוחב טפח, הואיל והיא מתוקנת לכך מותר לנטותה ומותר לפרקה, והוא שלא תהא משולשלת מעל המטה . פקק החלון בזמן שהוא מתוקן לכך, אע"פ שאינו קשור ואינו תלוי מותר לפקוק בו החלון.

הלכה לא

כובע שעושין על הראש ויש לו שפה מקפת שהיא עושה צל כמו אהל על לבושו, מותר ללבשו ואם הוציא מן הבגדים סביב לראשו או כנגד פניו כמו אהל והיה מהודק על הראש והיתה השפה שהוציאה קשה ביותר כמו גג – אסור, מפני שהוא עושה אהל עראי.

הלכה לב

הנוטה פרוכת וכיוצא בה, צריך להזהר שלא יעשה אהל בשעה שנוטה, לפיכך אם היתה פרוכת גדולה תולין אותה שנים, אבל אחד אסור. ואם היתה כילה שיש לה גג אין מותחין אותה ואפילו עשרה, שאי אפשר שלא תגבה מעט מעל הארץ ותעשה אהל עראי.

[השגת הראב”ד]: הנוטה פרוכת

כתב הראב"ד ז"ל אין דעתי נוחה בכל זה שלא באו לכאן משום אהל וזה אינו אלא מפני שהוא בכסכיו והם לולאות וצריך לכוין הלולאות כנגד היתדות שבכותל ושני בני אדם יכולים לכוין בלא שנוי הקפול שלו אבל אדם אחד לא וכילה שהיא גדולה בכסכתא אפילו עשרה בני אדם אין יכולין לכוין בלא שנוי הקפול שלו ויראה כנוטה אהל בתחלה א"נ כמפשט אקמטרן לתקנו. עד כאן לשונו.

הלכה לג

בגד שמכסה בו פי החבית, לא יכסה בו את כולה מפני שנעשה אהל אבל מכסה הוא מקצת פיה. המסנן בכפיפה מצרית, לא יגביה קרקעית הכפיפה מן הכלי טפח, כדי שלא יעשה אהל עראי בשבת.